"אהההההההההההההה!!!" צעקו כולם בבת אחת כשרכבת ההרים
בלונה-פארק צללה ממרום העלייה למטה, האיצה והאיצה, עברה את
התחנה והמשיכה הלאה אל הלופ. הרוח שרקה, הראש הוטח לאחור
במושב, וכשכולם היו עסוקים בלומר לעצמם כמה הכל מגניב וכמה לא
בא להם להקיא, הוא ספר את השניות לאחור.
במידה מסוימת הוא שמח שהטיול הזה הוא לא סתם טיול ללונה-פארק
אלא 'סיור לימודי' של המגמה הפיסיקלית. ביום כיף רגיל אי אפשר
היה סתם לעשות מה שהוא רוצה לעשות, אף אחד לא היה מרשה לו. אבל
מאחר וזה היה סיור, והוא לא היה הנער היחיד שנראה מפגר כי
במקום להסתובב עם סנדביץ' הוא הסתובב עם מכשיר מדידה, אף אחד
לא שם לב שליד המכשירים הפיסיקליים, היה גם מכשיר אחד שלו.
רכבת ההרים, שבינתיים הגיעה למהירות מפחידה ממש, התקדמה אל
תחילתו של הלופ. כל שניה חשובה פה, כל רגע יכול להיות המכריע.
הוא החזיק את מד התאוצה בידו, שהחלה להזיע ונהייתה רטובה, ונשם
עמוק. עוד קצת ועוד קצת, הנה זה מגיע... הוא הצמיד את העיגול
השחור שהחזיק בידו השניה לדלת הקרונית, ובדיוק כשהרכבת טיפסה
את הלופ ומד התאוצה הראה שורש של ארבעה ג'י (מונח מוכר
בפיסיקלית מדוברת) הוא נשם נשימה עמוקה,  ולחץ על העיגול
השחור.

שקט. דממת מוות. כמעט מוות, דממת עצירה. הוא נבלם במושב, וניער
את הראש היטב. זה הצליח. הוא הצליח. העולם עמד מלכת.

הרעיון הזה עלה לו בראש כבר מזמן, כשהוא ראה בערב שישי משעמם
שידור חוזר של 'בחזרה לעתיד'. אולי, הוא חשב לעצמו, רק אולי,
זה אפשרי. לא מסע בזמן, אבל עצירת הזמן. במקום לשים גז, ללחוץ
על המעצור. לקח לו עוד הרבה זמן להכין את התוכניות, ועוד יותר
זמן לבנות את המתקן. אם הוא היה מראה את זה למורה שלו, טוב,
אולי לא למורה שלו אלא למישהו באמת חכם, הוא היה זוכה בתהילת
עולם, ובטח בפטור משיעורי בית. אבל זה היה הסוד הקטן שלו.
ועכשיו המרצע יצא מהשק, רק שאף אחד לא היה שם כדי לחלוק איתו
את רגע התהילה שלו. כולם היו קפואים, מרותקים למקומם.
הציפורים, הילדים, אפילו העלים שהתבדרו ברוח הקיץ החמה, כולם
עצרו. כולם חוץ ממנו. הוא סידר את השיער, שיחרר את אחיזת
הכיסא, ובזהירות טיפס החוצה מהרכבת, החליק על המסילה, וטיפס
החוצה על הגדר.
כולם נראו לו נורא מצחיקים. הנה ילדה שבדיוק נשפך לה מיץ על
החולצה, הנה שני ילדים מתנשקים, הנה מישהו... איכסה... מקיא.
הוא כיוון את השעון לעוד עשרים ושתיים דקות בדיוק, אז האפקט
יתפוגג והעולם יחזור למסלולו הרגיל. 'האפקט', הוא הרהר לעצמו.
מעניין אם אי פעם יקראו אפקט על שמו. אבל כל זה לא הטריד אותו
כי, כרגע יקום שלם, או לפחות פארק שלם, עמדו לרשותו. הוא תהה
האם כדאי לנצל את ההזדמנות כדי להתנקם בכל האנשים שהכאיבו לו
ושהיו בסביבה הקרובה (בודדים, אבל היו), או שמא כדאי לנצל אותו
בשביל איזה מתיחה ממש מוצלחת, אולי אפילו שתיים. ובעוד הוא
מתהלך, נהנה מהשקט המופתי, הוא במקרה, אבל ממש במקרה, נתקל
בה.

הבנאדם האחרון שהוא רצה להיתקל בו באותו רגע. הוא כבר הרגיש את
הראש שלו כואב. עמדה שם, עם כמה חברות, והסתכלה על דף העבודה
שקיבלו בתחילת היום. מחשבות נוראיות על נקמה חלפו בראשו.
מחשבות על סבל ועל ייסורים, מחשבות על פדיחה כזאת שלא שוכחים
בחיים. הרי כולם, וגם היא, היו למשך רבע השעה הקרובה רק שלו.
אבל לא, הוא החליט להסתובב וללכת. לא צריך לבזבז את רבע השעה
היחידה שתהייה אך ורק שלו, עליה. אבל לאן שלא פנה ללכת, לאיזה
מתקן או לאיזו קבוצת ילדים, הוא תמיד מצא את עצמו עושה סיבוב
וחוזר שוב אליה. והזמן אזל, שניה רדפה שניה. ואחרי כמה
סיבובים, הוא החליט שאסור להילחם בגורל, התיישב תחת צל של עץ,
והסתכל. עליה.
ייתכן שאלו היו עשר הדקות הכי מנוצלות שהיו לו בחייו. מכל דקה,
כל רגע, כל שבריר שניה, אלו שחלפו תחת צלו של אותו עץ מוצו עד
תומן, עד אחרונת המאיות. כל כך פשוט, וכל כך נכון. וככל שהשעון
התקדם דקה ועוד דקה, כך הוא החליט שטוב לו שם, יחשבו מה
שיחשבו. אבל האפקט עמד להתפוגג, ואיתו גם הרגע. אז הוא נעמד,
שפשף את עיניו, ובהה מבט אחרון, מבט אחרון רק שלו. ואז הוא רץ,
קילל את כל שיעורי ההתעמלות מעולם, אבל רץ, קפץ מעל הגדר, טיפס
על המסילה, התיישב בתוך הרכבת, ובדיוק הספיק להרים את הידיים
ולגלגל בגרון צעקה כשהדממה נשברה, והרכבת, כמו הזמן, בצליל
חריקה, המשיכה לזוז קדימה, במלוא המהירות.

ובדיוק כשהוא חשב שחבל, חבל שלא יהיו עוד הזדמנויות פז כאלה,
עוד רגעי דממה כאלה, חברו שישב לידו בקרונית ניער את כתפו
ואמר, "חכה, עכשיו מגיע החלק הכי טוב. עכשיו עושים הכל שוב
פעם, אחורנית."