מוקדש לך סבתא, שלעולם לא תעזבי אותי...

הסתכלתי עליה.
היא הייתה כל-כך צנומה וכחושה, כל-כך חיוורת, כל-כך חלשה.
כל פעם שהשכבתי אותה לישון, פחדתי ללכת לישון בעצמי.  פחדתי
שאני אקום ואגלה שרק אני התעוררתי.  פחדתי שהיא תמות לי מבלי
להיפרד קודם.  פחדתי לאבד אותה.

הסתכלתי עליה.
היא הייתה כל-כך שלווה ורגועה, כל-כך שקטה.
כל פעם שיצאתי מהבית, פחדתי לחזור.  פחדתי שאני אחזור לבית
ריק.  פחדתי שאני לא אמצא אותה כשאני אחזור.  פחדתי שאני אפסיד
את נשימותיה האחרונות.

הסתכלתי עליה.
היא הייתה כל-כך אמיצה, כל-כך חזקה.
כל פעם שדיברתי איתה, פחדתי לבכות.  פחדתי להראות לה כמה אני
חלשה בשבילה.  פחדתי שהיא תרגיש שלאט לאט אני נשברת ושקשה לי
ככה. פחדתי שאני לא מספיק טובה בשבילה.

הסתכלתי עליה.
היא הייתה כל-כך שונה ואחרת, כל-כך מיוחדת.
כל פעם שחשבתי עליה, פחדתי להודות.  פחדתי להודות כמה אני
זקוקה לה.  פחדתי להודות כמה היא עשתה לי טוב.  פחדתי להודות
כמה אני אגואיסטית שאני לא נותנת לה לעזוב כבר.

הסתכלתי עליה.
ואז, מתוך ספק שינה - ספק חלום שבו הייתה שרויה, היא שלחה יד
וליטפה את שערי.  "אל תבכי ילדה שלי, אל תבכי.  בינתיים אני
עוד פה איתך.  וגם אחרי זה.  אני תמיד איתך."
ואז, היד שלה צנחה.
איבדתי אותה.

הסתכלתי עליה.
היא הייתה כל-כך עייפה, כל-כך מאושרת.
זה בסדר סבתא, עכשיו אני כבר מרשה לך ללכת...