כוח צנחנים צעיר בפיקוד הסמג"ד שמנה שנים עשר חיילים.
עם אור ראשון יצאנו לסיים את מה שהארטילריה החלה לפנות בוקר.
היו שם חמישה מחבלים, שניים מתים ושלושה פצועים, הסתתרו מאחורי
קפל קרקע מסולע ומשוייח, רעדו מכאב, קור, אולי גם מפחד.
כנראה שהשפעת סמי האומץ שקיבלו לילה קודם פגה ושבעים הבתולות
שרקדו לפניהם, פיתו אותם דרומה אל עבר זרעית, נבהלו ונסוגו אל
ביתם החם והנעים לאונן מתחת לשמיכות (לך תסמוך על נקבות).
הגשש הדרוזי שלנו פקד על האויב להוריד אפודים, אבל לא הצליחו
מפאת תשישות.
אחד מהם, הרים את ידו לאות כניעה, מאוד ריגש אותי לראות את היד
המונפת ל:
היי שלום, אני מאמין שלא תירו בי, יש בי כבוד כלפיכם והכרה
בהומניטריות שלכם, בסתר לבי אני יודע שאתם  פחות רעים מאתנו,
הזלתי דמעת התרגשות.
הכח נעשה נבוך, חוץ מהסמג"ד שכוון את המקוצר שלו אל שורש כף
ידו המושטת, חצה אותה לשניים, סחט חירחור כאב מטורף מראותיו של
המחבל.
מדהים מה שמסוגל לעולל קליע 5.56 אחד בודד.

עכשיו הוא יהיה נכה כל חייו חשבתי לעצמי .

יישרנו קו, זרקנו קצת רימונים (סתם בשביל הדאווין בחיי),
הרימון שלי התפוצץ אחרי שתי שניות ולא ארבע וחצי כמו שרשום על
הקופסה.
הסתערנו.
הכוח  ירה במחבלים גם שניות ארוכות אחרי שמתו.
הסמג"ד היה בסדר, הוא הבין שכולם רוצים לספר בבית שירו במחבל,
אז הוא לא מנע מאף אחד להשחיל כמה כדורים באויב, רק ביקש לירות
בראש, מחשש שתכולת האפודים שהיתה עליהם תתפוצץ או תתלקח, אחרי
זמן שראשם החל לאבד את צורתו , הפשיל את אפוד המחבלים בזהירות
(בניגוד לפקודות היחס"פ), הורה לירות בין הצוואר למפשעה כדי
שהראש לא ינתק או תאבד כל אפשרות לזהות את הגופות.
היה שם מחבל אחד מאוד יפה וחמוד, נורא התבאסתי שמשחיתים לו ככה
את הפנים, אז כסגן של מפקד הכח, הפניתי את הלוחמים לירות
בגופות אחרות, במיוחד ניתבתי אותם למחבל שהיה ממש מכוער, גמד
מעוות פנים, אולי בגללו ברחו הבתולות בשנייה האחרונה.
היה מאוד מתחשב הסמג"ד, באמת בן אדם טוב, יכל להפסיק את הירי
בשנייה שהוכרעו המחבלים, אבל ידע שתחושת פספוס גדולה תלווה את
לוחמיו, אלה שלא יקחו חלק בפעולת הירי.
ניחן באמפטיה ורגישות יוצאת מגדר הרגיל.
על כך תמיד אעריך ואזכור אותו.