בוקר טוב!

אני פותח את העיניים ומסיט את הוילון, הולך להיות יום יפה.
הכנתי לי כרגיל תרמוס של תה טוב עם נענע ולואיזה .
אני מעדיף תרמוס בשעות אלו, תמיד יש פקקים ארוכים בזמן שכזה.
נכנסתי לרכב לעוד נהיגה לעבר יום במעבדת ה"Hi-Tec"  בהרצליה
פיתוח.
שמתי לי דיסק של אהוד ויצאתי לדרך.

בעודי צף לי בפקק הרכבים והמחשבות הבחנתי בצד הדרך בחיפושית
כתומה.
היא עמדה לה שם בצד הדרך משקיפה לעבר שדה גדול וירוק.
בדרך כלל אני לא מעיף מבט שנית ומעדיף להמשיך,
כי השגרה רוצה להתמיד ומבט שני תמיד יכול להעיף.
אבל הפעם משהו במבט נעצר.
ראיתי דמות קטנה עם כיפה גדולה וצבעונית רוכנת על מכסה
המנוע,עצרתי ליד החיפושית וניגשתי לדמות.

סלח לי אומנם אין לי מושג במכונאות,אך אולי  אוכל לעזור לך,
בתה חם ואולי בטרמפ?
הדמות הקטנה התרוממה מתוך תא המנוע והסתובבה לעברי.
מולי עמד לו מחייך חיוך קטן ושקט אהוד בנאי.
ניערתי את ראשי לוודא שאני לא סתם צף לי בים של מחשבות
והזיות,והתחלתי לצחוק.
כרגע שמעתי דיסק שלך באוטו כנראה זה ממש לא מיקרה שעצרתי.
אהוד חייך חיוך קטן ואמר,בחיים שום דבר לא מיקרי הכול גורל.
ישבנו בצד הדרך ושתינו תה עם נענע ולואיזה.

תגיד אהוד אם אנחנו כבר מתאמתים עם גורל ויעוד,
קרה לך פעם שמאורע שינה את חייך,הדליק בך את האור הפנימי,
או שתמיד הייתה כזה יא אהוד.
בין שתיקה ושתיקה אהוד נהג לחייך חיוך קטן ומבויש,הפעם החיוך
היה גדול ורחב.  
כן אמר,והוציא לאט ובזהירות נוצה ארוכה ודהויה מכיס מעילו.
אתה יודע מה זה? שאל אותי.
זה נראה כמו נוצה של ציפור ,עניתי.
לא סתם נוצה ולא סתם ציפור,זהו קמע,נוצה של חסידה.

בדיוק במקום זה שאנו יושבים בו, לפני 15 שנה התרחש המאורע
שהדליק בי את האור.
בימי אלו הייתי עוד בתחילת דרכי,נגנתי להנאתי בשעות
הערב,והתפרנסתי משליחויות .
יום יום הייתי חורש על גבי קטנוע את כבישי גוש דן.
יום אחד הבחנתי בדמות צועדת בשולי הכביש.הדמות צעדה מלווה
באופניים ללא צמיגים,
לא יכולתי לדעת בודאות מי מוליך את מי,הדמות את האופניים או הם
אותה.
על גבה של הדמות היה תלוי מעיל דובון ישן ומלוכלך.
יכולתי להבחין מבעד לכובע הדובון בזקן ושיער דביקים שהיו כמקשה
אחת והסתירו את פניו.
הדמות עוררה את סקרנותי,מי זה הטיפוס הזה,הוא לא ניראה לי
תימהוני הומלס או סתם זרוק,
הוא נראה כאדם הצועד למטרה ,אחד שיש לו יעוד.

תקופה זו הייתה תחילתו של האביב,היה ריח משכר של פריחה באוויר
,וציפורים נודדות עברו בשמי ארצנו,וכמובן החסידות החסידות.....





מאותו היום בכול יום הייתי מבחין בטיפוס, מזדחל עם אופניו
בצידי הכביש.
באחד מין הימים הבחנתי בטיפוס עומד במקום שאיני רגיל לראות
אותו.
הטיפוס עמד לו באמצע שדה גדול וירוק,ומסביבו חסידות ,עשרות
חסידות הקיפו אותו וניקרו להן בשדה.
הייתי חייב לספק את סקרנותי והיא הייתה רבה.
עצרתי את הקטנוע בצד הדרך,ופילסתי לי דרך בשדה,מתקרב באיטיות
ובזהירות לעבר הטיפוס.

שלום ! פניתי עליו בטון מהוסס.
שלום גם לך אישי הצעיר הסתובב הברנש לעברי.
בידו החזיק מקל רועים ארוך ומעוטר,הוא חייך אלי חיוך חסר שינים
וחדש כמו של תינוק.
שתקתי ,שתיקת מבוכה לא ידעתי איך להמשיך.
הוא המשיך לחייך לעברי,ואמר יפות אהה....
כן, עניתי לו.
אתה בטח שואל את עצמך מה אני עושה באמצע שדה מוקף בחסידות.
ובכן ידידי הצעיר אני רועה חסידות,כן רועה חסידות,מה אתה מתפלא
?
כמו שלכבשים עזים ופרות יש רועה כך גם לחסידות.
בכול עונת נדידה אני מתייצב בכר דשא או שדה ראוי,
מכוון ומנחית את החסידות החולפות בשמי  ארצנו.
אני מדריך אותן דואג להן למזון ,והן מכירות אותי וסומכות אלי.
אתה בטח שואל את עצמך,מה הוא מפיק מהן,הרי לחלוב אותן הוא לא
יכול.
מקצוע זה הוא עונתי,עונת הנדידה,ודרישות שכר אין לי.
אתה הרי רואה אותי,איני בליין גדול,ואותי זה מספק.
המשכתי לזרוק מבטים מבולבלים ומלאי תמיהה,עדיין מה אתה מפיק
מהן שאלתי ?
אני דואג להן,והן סומכות אלי,וכתמורה הן מאפשרות לי לתלוש מהן
נוצות מידי פעם.
את הנוצות אני מאגד לחבילות מעלה על אופניי ומוביל אותן לנמל
חיפה,ומשם הן נשלחות לכל קצוות העולם.      
אתה בטח שואל את עצמך, מי מתעניין בנוצות שכאלו?
נוצות אלו הן קמע,המשמש כמכוון תנועה לנשמה,ומדריך לשלווה.
רבים ברחבי העולם מאמינים שלנוצה של חסידה שעברה מעל ארץ הקודש
יש תכונות שכאלו.
חייכתי עליו בהבנה.
הטיפוס חייך אלי חיוך רחב וקורן,ואמר חכה רגע אני רוצה לתת לך
מתנה.
הוא ניגש באיטיות ובזהירות לחסידה הגדולה והיפה שבניהן,מלמל
באוזנה לחש בשפה מוזרה ותלש בעדינות רבה,נוצה מאחת מכנפיה.
קח לך אהוד,שתהייה לך לכוונה והכוונה ושכל משאלותיך יתגשמו.
אמרתי תודה,הכנסתי את הנוצה לכיס מעילי ,וחזרתי לקטנוע.

למחרת בבוקר קמתי מלא אנרגיה ומרץ,אם הרגשה של יעוד,תחושות
ואנרגיות שמזמן לא הרגשתי.
הנוצה...
כנראה היה משהו בדבריו של הטיפוס.
אני חייב להודות לו ,חשבתי על מתנה שתתאים לרועה חסידות ,שכל
ביתו ורכושו הם אופניו.
נזכרתי בכסא המתקפל מבד ששמרתי בעליית הגג.
הוא יוכל לשמש אותו בשעות הרבות שהוא מבלה בשדה,ולהעמיס אותו
בקלות על אופניו.

כל אותו החודש והחודש אחריו התרוצצתי ברחבי גוש -דן,בכבישים
בשדות,אפילו הרחקתי עד נמל חיפה.
כלום,הטיפוס נעלם כאילו בלעה אותו החסידה.



אני נשארתי עם הנוצה ,וכפי שאתה רואה אני עדיין איתה.
אהוד הגיש לי את הנוצה,נטלתי אותה ביראת  כבוד מבין ידיו.
תראה אמר אהוד אצלי האור כבר דולק,ואת עצמי כבר מצאתי,
עכשיו תורך, היא שלך.