אני מהנאנחים.
כשאני מזליף טיפות עיניים
כשאני דוחק משקולות מתוך עיקרון
מקודש, האומר שאסור לרפות בשר לנוכח מחשבה
אני נאנח
כשאני מתמקם על אסלה
כשאני לא מגיע לכדור, מטר לפני השער
כשאני נושך אחיינית יפהפייה
בת שנה
כשאני רואה כוסית מהמהמת
נלחצת לחזהו
של פסאודו דחליל
שמהמהם בחזרה
ומוצאת שם מחסה.
כשאני מצונן
כשמתפלשים בעורפי, מצרף אנחה לגרגור כדי להסתיר עונג
כשאני מנשק בפעם הראשונה, כי אז טעים מתמיד
אני נאנח כשאני לא מצליח לצייר
לעצמי בראש
איך נוצרת מחשבה מאמבה
או כשאני חושד
לעתים, שיום אחד
כל האהבה הזו תתפוצץ
לנו בפרצוף.
ואז, כשאני נתקף עוויתות שלטון
ומגמד את ביאליק למימדי מוצץ זרגים
ומזכיר לעצמי שאבידן שיעממאוד
באיחוי המלים המטופש שלו
אני נאנח
על הכסילים שקוראים אותי לא נכון.