הוא לא היה שום דבר שרציתי, ולא שום דבר שאני אוהבת.
כל הדברים של "אביר חלומות" כיבכול, לא היו אצלו.
אם כי היה נחמד ואוהב.
אוהב... טוב זה תלוי מתי.
אתה הסתכלת עליי מסתרקת, אני יודעת שאתה אוהב את זה, ואת הריח
של השיער שלי במיוחד שהוא רטוב.
אני... אני כל כך אהבתי אותך.
עכשיו או אולי לפני זה רצית לוותר על כל העקרונות שלך, והאגו
הטיפשי שלך.
רצית אבל לא עשית כלום.
ידעת טוב מאוד כמה אתה פוגע, וחבל עכשיו גם אני הבנתי דברים.
סיכמתי לעצמי בראש בעודי הולכת.
לפתע אחד מהגלים קפץ, זה היה דאון עצבני, הייתי עייפה כל כך
נפשית ופיזית.
מתוסכלת, עצבנית והכי הרבה בודדה.
זה היה יום ארוך... ארוך מידי.
הייתי מגעילה לעצמי פנים וחוץ.
נראתי זוועה אחרי יום מפרך, ולא אהבתי במיוחד את מה שראיתי
בפנים- גם דיי זוועה.
אז ניסיתי לשמח את עצמי:
מה הדבר שאני הכי הכי רוצה?
הביתה- לא
לטייל- לא
הכלב- לא
לישון- לא
מקלחת- אולי אבל זה לא ישמח אותי
מוזיקה- לא
מה????? נדהמתי מעצמי, איך מוזיקה לא? איך זה יכול להיות??
כי האמת באותו רגע לא רציתי כלום.
רק לא להיות פה, להתאדות לאוויר.
להעלם כאילו מעולם לא הייתי, כמה טוב זה יהיה.
בום!!! לא ראיתי את זה בא.
התנגשה בי משאית.
"הנהג היה מסטול והוא סטה מהכביש, ועלה על המדרכה"
זה מה שכתבו בעיתון.
ההלוויה הייתה עצובה.
לבשתי את בגדי השחורים והקודרים ביותר, והסתכלתי על עצמי מתה,
נקברת.
ההורים שלי היו עצובים... אבל זה עדיף מאם הייתי מתאבדת, כי אז
הם היו צריכים לפקפק בעצמם.
הרבה אנשים היו שם.
רובם עצובים, וחלק סתם באו.
עצובים... כן בטח! אולי חלק קטן באמת היה חבל להם עליי, לי לא
היה חבל עליי.
הרבה מאוד היו עצובים כי הם היו אמורים להיות או שסתם רצו
שירחמו עליהם, ויפנקו אותם.
הוא גם היה שם, כמובן, לא הייתי מצפה ממנו משהו אחר.
עמד שם ונזכר (כמה טוב שאני מתה ויכולה לשמוע מה אנשים
חושבים).
הוא ראה אותי מסתרקת, מטיילת איתו ברחוב, אותי משתגעת, צוחקת,
בוכה.
איך שהוא הרגיש כזה נגמר וכל מה שהיה אחרי, איך שהוא לא היה
מוכן לוותר על הכבוד שלו.
הוא תמיד חשב שאם הוא ירצה אני אהיה שלו, פשוט הזמן לא היה
מתאים.
עכשיו הוא מבין...
תמיד הייתי מוכנה למות בשבילו, ועכשיו נאלצתי למות כדי שהוא
יבין.