כל הימים שלי נראים אותו הדבר רק שעכשיו הם עוד יותר חסרי
משמעות.
לאן נעלמה לה תמימות הנעורים הזאת, התמימות הזאת של פעם, החיים
האלו בלי הדאגות, החיים האלו שבהם הייתי נהנת מכל דבר אפילו
התפל ביותר, השיטחי ביותר ועכשיו אני בסה"כ בת 17 וחצי ובשביל
להנות ממשהו צריך להזיז עולמות, וכשאתה היית לצידי היינו ביחד
ולפחות היה לנו משהו טוב אחד לצד השני, ועכשיו גם את זה אין.
אז מה הטעם? מה הטעם בחיים האלו שכל מה שיש בהם זה.....
כלום!!!!
והעיקר שאין אותך.
אפילו פעם הייתי נהנת מהמסיבות היום גם זה לא עושה לי את זה,
רק שאני איתך עושה לי טוב, אפילו במסיבות אני זקוקה לך שתהיה
ליידי שתרקוד לצידי שתחבק אותי ותלחש לי באוזן כל מיני מילים
יפות.
כי אני לא בחורה של מתנות או דברים חומריים, מילים משפיעות
עליי יותר מאשר כל הדברים האלו.
ולמרות שבשלושה וחצי חודשים האחרונים אתה בצבא לפחות ידעתי
שכשתחזור, תחזור אליי והיה לי למה לחכות, למה לצפות.
ועכשיו, מה עכשיו?- עכשיו אין כלום- אין אותך ואתה הרי הכל
עבורי.
וזה מהדהד לי בראש הסימן שאלה הזה, האם אנחנו באמת אוהבים או
סתם תלויים או רגילים אחד לשני?
ולמה אני לא יודעת ולמה אני לא מרגישה כלום, מתי אני כבר יבין
מה אני באמת מרגישה, שתהיה עם מישהי אחרת או כשיבוא מישהו
אחר?
אבל אתה האחד והיחיד שלי אני יודעת את זה, המילים נרשמות על
הדף אבל מה שיוצא זה הרגשות.
אוףףף אני כ"כ אוהבת אותך ואתה טוען שגם אתה אותי, אז למה כל
המריבות למה כל הפרידות, אולי כי אנחנו אוהבים יותר מדי או
אולי כי מיצינו את הקשר שלנו?
ואיפה התשובות, ומי ייתן לי אותן?
אז לאן נעלמה לה תמימות הנעורים, הילדות שבה לא היינו צריכים
להשקיע יותר מדיי מחשבה ופשוט היינו מתלהבים מכל דבר קטן,
הלוואי שתחזור, הלוואי שנחזור!