היה זה ערב, לא ערב מיוחד, סתם ערב רגיל כזה, שבועיים וקצת
לפני ערב חג ראש השנה. אנחנו נמצאים, או יותר נכון, מספרים
וצופים על בית משפחת דניאלי. משפחה  ממרכז הארץ, "רגילה
לגמרי", חילונית, שפה ושם חוגגת איזה חג, לאו דווקא יהודי.
עכשיו ערב כפי שציינו, מירב, ביתם הקטנה של ארז וגלית, נמצאת
לבד בבית. אחותה הגדולה, שירי, נמצאת בצבא. אמה ואביה עדיין
בעבודה. הוא, אביה, עובד כשופט בבית המשפט המחוזי בתל- אביב,
ואמה, עובדת כרואת חשבון בתאגיד גדול. למירב לא חסר כלום,
מהרבה בחינות (רובן חומריות), כפי שראו זאת הרבה אנשים, שקינאו
בה. למרות שהיא הייתה ילדה מאד מוכשרת, וחכמה, שלא לדבר על יפה
ומוקפת חברות ואנשים, היא תמיד הרגישה בודדה. אך, אנו סוטים
מהסיפור. נחזור לסלון ביתם של מירב ומשפחתה. הטלוויזיה בת ה-43
אינץ' דולקת, ומולה, על ספת עור רחבה ומעוצבת, יושבת לה נערה
חטובה ומהממת. בידה קערת במבה ופופקורן, ועל שולחן הקפה הקטן
והמעוצב שמפריד בינה לבין הטלוויזיה עומדת כוס של דיאט קולה.
כל הדירה בת 5 החדרים חשוכה. לפתע, הטלפון מצלצל. "הלו?" מירב
ענתה לאחר שהניחה את הקערה ו"ניקתה" את ידיה בטרנינג שלה.
"מירבו'ש, הכל בסדר מותק?" נשמע קולה של אמה גלית. "הכל בסדר
אמא..." מירב ענתה באכזבה שהיא לא בדיוק טרחה להסתיר. "טוב
ממי... אנחנו נתעכב עוד קצת, פגשנו את צביקה ותמי, אנחנו
הולכים לשבת באיזה בית קפה... את צריכה משהו?". "לא אמא, לכו
תיהנו, טוב?" מירב ענתה בחוסר סבלנות." טוב ממי, ביי" אמא שלה
ענתה וניתקה. מירב הרגישה מעט הקלה. היא אהבה להיות לבד בבית.
הרגעים שלה לבד, היו הרגעים שהיא הכי אהבה בבית. ללא כל סיבה
נראית לעין, למען האמת... ; היא מרימה את השפופרת ומחייגת
לשלי, החברה הכי טובה שלה. השיחה נמשכה שעה בערך, בסופה מירב
סגרה את השפופרת, והחליטה שעדיף שהיא תלך לישון, מחר יש לה
מבחן. היא כיבתה את הטלוויזיה, פינתה את הקערה שנשארה חצי
מלאה, והכוס שהספיקה להתרוקן במשך שיחת הבנות שמירב ושלי
ניהלו.
מירב נכנסה למיטתה, ונרדמה בשניה בה צנח ראשה על הכר.

מאז אותו ערב משעמם בבית משפחת דניאלי, כבר עברו שבועיים. מחר
ערב חג, ראש השנה. בבית הספר של מירב, קבוצות של בני נוער
רעשניים מדברות על איפה הם בחג, ולמה, ושבאסה להם שהם צריכים
להיות עם המשפחה, וכו'... כולם קינאו במירב שההורים שלה לא
מכריחים אותה להיות נוכחת בערב בחג, לפחות זה מה שהיא אמרה
להם, היא שכחה לציין את העובדה שגם ההורים שלה עצמם לא ינכחו
בערב החג, מכיוון שהם יהיו בפגישת עסקים... כל אחד בפגישה
אחרת.
נביט רגע בחדרה המרווח של מירב בבית משפחתה. היא כותבת משהו
במחברת.  
" יומן יקר... איזו התחלה מטופשת... מישהו באמת צריך להמציא
התחלה חדשה לכתיבה ביומן... בכל מקרה... נערוך הכירות... שמי
מירב, ואני די נטולת משפה !
שלא תבין לא נכון... יש לי, אחת די בסדר... אבל זה לא נחשב, הם
אף פעם לא כאן... לפעמים, זה ממש כיף, וגם כל החברים שלי ממש
מקנאים בי שההורים שלי לא בדיוק דואגים ומשגיחים על מה שאני
עושה. אבל, כשישנתי אצל מיכלי ביום שישי, והיא התנצלה שאני
צריכה להיגרר איתה ביחד לארוחת שבת, היה לי כל כך כיף... ככה,
כולם ביחד, שרים, צועקים, מתווכחים. מיכלי התנצלה שוב ושוב,
"הם לא תמיד ככה... אל תזכרי אותם ככה... טוב?" היא הייתה כל
כך בלחץ, היא כל הזמן הזכירה לי שהמשפחה שלי לא צריכה לשבת
ככה... שאנחנו מודרנים, כך היא קראה לזה... מודרנים. אף אחד לא
חושב מה אני מרגישה, אף אחד, אף פעם. משום מה, כשמישהו כבר
שואל, "את בסדר, הכל טוב" תמיד הוא חושב שהתשובה ברורה, 'כן,
הכל טוב... מה יכול להיות רע? הרי יש לי כסף...' כסף... זה אחד
הדברים שאי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו... הכסף הזה... רק שהוא
לא יגרום לי לעשות לילדים שלי את מה שעשו ההורים שלי... אני לא
אתן..." מירב מפסיקה, כמה דמעות מלוחות של עצב עמוק יורדות
במהירות על לחיה. ' בכל מקרה... אני אסתדר... ובקשר לנושא
הבנים... יש מישהו ששמתי עליו עין... לא חסרים לי מחזרים, אבל
דווקא הוא... הוא שהכי משך אותי אליו, הוא מתנהג כאילו אני סתם
עוד מישהי שנולדה, ושבמקרה הגיעה לאותו שטח מחייה שלו. איך אני
אוכל לעשות כך שהוא ישים לב אליי? זאת הפעם הראשונה שאני צריכה
להתאמץ בשביל להשיג משהו... קצת מוזר וסנובי מצידי להגיד את
זה... אבל זה נכון." מירב מניחה את העט, מנגבת את עיניה,
וסוגרת את היומן. "זה היה רגשני..." היא מגחכת. "טוב... מה
עכשיו? איי ! ! ! שיט... יש לי עבודה בהיסטוריה למחר.... לא
נכון! ! !" היא צועקת על עצמה. היא מדברת לעצמה הרבה בזמן
האחרון.

השעה חצות. מירב מכניסה את שלושת הדפים המודפסים לשקיות ניילון
ולתוך קלסר, היא מפהקת. ' טוב... צריך גם לישון מתישהו... רגע,
נבדוק מי מחובר' היא חשבה. היא התיישבה ליד המחשב והתחברה
לאינטרנט, היה להם מין חופשי- חודשי באינטרנט, היא התחברה
לאי.סי.קיו. "FUNNY BUNNY". זה היה הכינוי שלה, למרות שהיא לא
בדיוק אהבה אותו, לא היה לה משהו אחר. 4 הודעות הבהבו. "הי
רבי, מה המצב? את לא מחוברת... לא נורא... התגעגעתי... אם
תרצי, אני אתחבר בערך בשתים עשרה וחצי או משהו כזה... מת עליך,
מעריץ אלמוני" זו הייתה הודעה ממישהו שהיא לא מכירה, היא כבר
קיבלה ממנו הודעות, לא היה כתוב עליו כלום בפרטים... זה חייב
להיות מישהו שהיא מכירה... רק החברים שלה קוראים לה רבי...
השעה 00:17 . 'אולי כדאי לחכות?' היא שואלת את עצמה. תום
מחובר, וגם שלי, ומיכלי. "ממש פגישת מחזור...." היא צוחקת.
"הי, מה המצב?" תום שלח לה הודעה. "מה המצב רבי? אח שלי מוסר
לך ד"ש.... הוא פה, חזר מהצבא, רוצה שתתקשרי אליו. מה את
אומרת?" הודעה משלי. "הי רבי, סורי שאני לא יכולה לדבר,חייבת
לזוז... בי" הודעה ממיכלי.
"הכל טוב תום יקירי... איך אצלך?" היא עונה לתום.
"תגידי לאחיך שיצפה לשיחת נפש מחר, לא תפסתי אותו כשהוא היה
באימונים, אני ממש רצינית... ושלא יצחק, אחרת אני לא אסלח לו"
היא ענתה לשלי.
"מתוקה... אז מתי אנחנו יוצאים יקירתי? אני מת שתבואי איתי,
כדי שאני אוכל להשוויץ לכולם שיצאת איתי..." תום עונה לה, '
אוף... הוא כל כך מתוק... איך אני עושה שהוא יהיה חבר שלי?'
היא חושבת. "אם אתה רציני, אז בכיף... מחרתיים, הרי חופש... אז
מה אתה אומר? קבענו?" היא עונה, מקווה שתום לא יחשוב שהיא
צוחקת עליו. "שתדעי, שאני רציני, זה דייט, לא סתם יציאה עם
ידיד... ברור לך? אם כן, אז תהיי מוכנה מחר בשמונה...
ותתיפייפי קצת בשבילי.... טוב?" הוא ענה.
'מ-ת-ו-ק ! ! !' היא צורחת בראש. "אחי מוסר שתתקשרי מחר
אחה"צ... הוא יפנה לך זמן בלו"ז הצפוף של לישון לבין ערב
החג..." שלי הרסה את הרגע המהמם של תום ומירב. "טוב..." היא
עונה. "בסדר... אתה לא בערב חג מחר?" היא עונה לתום. "לא,
ההורים שלי החליטו לוותר לי, כי באים יותר מדי אנשים... אז מחר
בשמונה... מותר לספר לכולם בבית ספר?" הוא ענה. ",אל תספר לאף
אחד... זה סתם יעשה עין הרע... אחרי החופש תספר למי שאתה
רוצה... טוב יקירי?" היא החזירה, ושוב, מקווה שהוא לא ייקח את
זה יותר מדי ברצינות, או בצורה הלא נכונה. "טוב... אני חייב
לרוץ... מת להגיע למחר בערב.... : " . 'הוא עשה פרצוף נשיקה
! ! !' היא ממש התרגשה, היא לא הבינה למה, "עד מחר בערב....
=))" היא ענתה, 00:30, עוד מעט המעריץ האלמוני שלה יתחבר. "הי
רבי... חיכית לי..."  הופיעה הודעה על המסך.
תום התנתק. אבל מירב לא בדיוק שמה לב, היא התרכזה נורא בצורה
שבה היא תגלה מי הוא אותו מעריץ אלמוני.
"אני באמת אשמח אם תגיד לי מי אתה... הבנתי שאתה נחמד מאד,
באמת חמוד, אבל אני בכל זאת רוצה לדעת מי אתה..." היא ענתה.
"גם אני רוצה הרבה דברים, אבל לא הכל בחיים מקבלים..."
"איזו פילוסופיה.... אתה לא חושב שאתה מגזים?" מירב התחילה
להתעצבן, והיא לא ידעה למה.
"לא. אני לא חושב שאני מגזים. אני חושב שאני אוהב את העובדה
שאת חושבת עליי, גם אם את לא יודעת על מי את חושבת" הוא אמר
ופיה של מירב נפער בתדהמה.
"חצוף ! אתה נשמע כמו סוטה מין... אתה פשוט נשמע פסיכופת...
תגיד לי מי אתה, או שאני פשוט אשים אותך באיגנור, ואני לא
אצטרך לשמוע ממך יותר." זה שבר את גב הגמל.  
"את קצת מגזימה... אבל אם זה מה שאת רוצה, אני לא אטריד אותך
יותר. זה מה שאת רוצה?" הוא ענה, ההודעות שלו נראו לה כל כך
שלוות ושקטות, וזה רק הרתיח אותה יותר ויותר.
"להגיד לך מה אני רוצה? אני רוצה שתגיד לי מי אתה... זה מה
שאני רוצה !!!" היא ענתה.
"אנחנו רק חוזרים על עצמנו, אמרתי לך שעוד מוקדם לי להגיד לך
מי אני."
"אז כנראה שאתה לא שווה את זה, אתה כל כך מתבייש בעצמך?" היא
ניסתה פסיכולוגיה הפוכה.
"חמודה... אם זה מה שאת רוצה לחשוב, תיהני..."
"תגיד, איך קרה שאני פתאום "רודפת" אחריך? אני לא יודעת מה
קורה לי, אני זזה... אל תטרח להגיד שלום, I COULDN'T CARE
LESS... " היא אמרה והתנתקה.
"מה לעזאזל קרה פה עכשיו? מה עובר עליי?" היא מלמלה.  
היא כיבתה את המחשב והלכה לישון.

המשך יבוא