מהדרך שבחרת לא חוזרים
בדרך שבחרת בוחרים טיפשים.
היה לך עצוב, גם לנו עכשיו.
מקווה שאתה שמח.
אין לי זכות לדבר אליך,
זה לא כאילו הכרנו טוב או משהו כזה,
אבל עדיין...
כתבת בשיר שלך
מעניין מה ירגישו אם לא אהיה פה
אז תדע, מרגישים עצב.
מי שהכיר, וגם מי שלא.
איך לא חשבת קודם?
כזו החלטה אנוכית,
כזו החלטה בזבזנית...
לפחות עכשיו טוב לך,
אני מקווה,
שלא תטעה ותחשוב שאני כועסת או משהו
אני לא. אין לי זכות.
אני רק מביעה דעה, כי זה כן מותר.
תראה מה קורה,
אותך, אני לא ממש הכרתי,
ועדיין, כל עיתון שבו כתוב עליך-אני קונה.
כל אזכור שלך- אני שומרת.
למה? אין לי תשובה.
כל הזמן, שוב ושוב,
עולה לי התמונה היחידה שאני זוכרת שלך.
יושב מולנו, מחייך,
עם החולצה של המשלחת לפולין ותנ"ך ביד.
אני נזכרת בשיחונת היחידה שאי פעם ניהלנו,
אתה זוכר? כזאת שיחה מטומטמת...
רצית סוכריה, עניתי לך שאני צריכה לדעת איך קוראים לך,
צחקת ואמרת- יוני.
חייכתי והגשתי לך את החבילה, "מוריאל" אמרתי לך.
מי היה מאמין שזו תהיה השיחה האחרונה?
מי היה מאמין שכזה בנאדם נחמד,
יכול לעשות כזה דבר?
תדע, שכולם מתאבלים.
הקימו לך אנדרטה קטנה, ליד חדר מורים.
ואני קראתי, את השירים שכתבת.
למה אף אחד לא שם לב קודם?
למה לא צעקת? כמו שרצית?
למה לא סיפרת לאף אחד על הכאב הזה יוני?
מה אני יודעת... אבל עדיין...
אני מצטערת שאני משתפכת כאן,
אין לי שום סיבה...
תסלח לי. תסלח לי שקטנה כמוני,
שופטת או מבקרת....
פשוט הייתי חייבת להגיד לך את המילים האחרונות.
לא יודעת למה.