היא עמדה במקלחת והיה לה קר. היא היתה עירומה. היא עדין
עירומה, בעצם. נוטפת מים, מתנגבת לא מתנגבת עם מגבת שהמגע שלה
לא נעים מדי. לא כמו שמגבת צריכה להיות.
היא עמדה ועומדת עדין במקלחת, מתנגבת לא מתנגבת. היא מרגישה
פגיעה משהו. היא תסגור את החלון.
מבעד לאדים היא תביט במראה, על עצמה. לפעמים היא יפה עכשיו.
היא לא רוצה להשמע רע באוזני עצמה, היא לא תקבע שום דבר.
וטוב לה ורע לה וקר לה וטוב לה ורע לה וחמים, אבל לא פיזית.
אבל עדיף על חום פיזי, בעיקר כשמעורב בזה חום פיזי. וזה נפלא.
וזה הכי יפה בעולם והכי יפה בעולם. והוא.
והיא, היא, סביר להניח שהיא מה שמונע ממנה לשקוע בהוא. אבל אל
לה לשקוע לחלוטין, שכן אז היא... לא תטבע, אבל תרטב עוד יותר,
והמגבת הזאת, היא לא נעימה.
עדין קר לה. היא קצת יותר יבשה עכשיו, מן הראוי שתתלבש. ועכשיו
חמים לה, עד הפעם הבאה שהריטואל הזה יחזור על עצמו. ולאו דווקא
במקלחת ולא דווקא עם מים. אבל אחרי כל ריטואל כזה באה החמימות
וההרגשה שלא כל דבר צריך להחשב ככל דבר והוא יהיה שם ויהיו שם
גם דברים אחרים. אולי אמא תחליט לקנות מגבות חדשות. אולי יפול
עליה מטאור עליז.