"שקר!!! שקרנית, שקרנית, שקרנית!!!" צעקתי בחיוך ניצחון. דנה
חייכה, שמטה את חפיסת הקלפים מידה, והפכה את הקלף העליון
בערמה. "שוב ניצחת," היא אמרה לי, מובסת. "ממש השתפרת במשחק
הזה." כן, בהחלט אפשר לומר שהשתפרתי. למרות שרק שבוע שעבר
שיחקנו כמה וכמה פעמים והיא ניצחה בקלות, כנראה שממש השתפרתי.
בכל זאת, אני לא כל כך מבין איך, אבל אני לא מבין המון דברים.
חייכתי חזרה לדנה, ונישקתי אותה. בחיי, היא כזאת חכמה הדנה
הזאת, באמת חכמה. ואני? אני לא מבין חצי מהדברים שהיא מבינה.
אני לא מבין מה היא מוצאת בי, למשל, אבל היא כנראה מבינה, כי
מחר אנחנו חוגגים שנה ביחד. מסוף כיתה י' עד סוף כיתה י"א
אנחנו זוג. "אז מה נעשה מחר?" שאלתי אותה. דנה תמיד בחרה לאן
הולכים, יש לה טעם טוב. תמיד כיף עם דנה, תמיד יש כל מיני
אנשים חכמים ומיוחדים מסביבה, וגם אם אני לא מבין הכל, היא
תמיד מסבירה לי את הבדיחות באוזן. "אני לא יודעת... חשבתי
שאולי נישאר בבית. אין לי כוח לחגיגות פרועות. אולי זה המצב
הבטחוני, אולי זה הבגרויות, אולי אני סתם עייפה מהחיים. אתה
מבין, נכון רועי? אתה לא כועס?" הנהנתי. כשדנה מסבירה לי אני
תמיד מבין הכל.
הסתכלתי עליה, איזה ילדה יפה היא. איזה עיניים, חומות כאלה
שאפשר לטבוע בתוכן. והשיער החלק הארוך. ממש, הילדה הכי יפה
בגן. והיא חברה שלי.
דנה נשכבה אחורה על המיטה שלי, ונתנה לשיער להתפזר על הכרית.
כמה אני אוהב שהיא עושה את זה, אח"כ יש ריח כזה של שמפו בחדר,
ואני נרדם ממש בקלות. נשכבתי לידה, הסתכלתי עליה. "שנה שלמה,
דנוש," לחשתי לה באוזן, "ואני רק אוהב אותך יותר." היא הסתובבה
על הצד, גבה מופנה אליי. את היד שלי היא לקחה אליה, והתחילה
לשחק איתה. מעביר לי צמרמורת בכל הגוף כשהיא משחקת לי ביד.
- "רועי, שמת לב אם משהו השתנה אצלי לאחרונה?" היא שאלה בשקט.

- "לא. בעצם, אם אני חושב על זה, את יותר חמודה מיום ליום,"
השבתי.
- "תודה, אתה מתוק, אבל לא לזה התכוונתי. משהו בינינו, משהו
לגביי."
- "לא, אני לא מבין למה את מתכוונת."
- "רועי, תחשוב, לא שמת לב לכלום?"
- "לא... מצטער."
- "לעזאזל אתך, אתה כזה תמים!" היא צעקה וקמה מהמיטה, רק כדי
לצנוח על הכיסא ליד.
- "לא, אני לא! אני פשוט לא מבין למה את מתכוונת."
- "אתה נאיבי, רועי. נאיבי מדי. אתה כמו הגוזל בשיר, אתה לא
מבין," היא אמרה, ודמעות שקופות זלגו לה על הלחיים, ליד האף,
והרטיבו לה את החולצה.
- "את בוכה, וזה לא טוב. את זה אני מבין. מה קרה? למה לא שמתי
לב? מה שכחתי?"
- "זה לא אתה, טיפש! זה אף פעם לא אתה!"
היא מעולם לא קראה לי טיפש. זה היה משהו שהסכמנו עליו, בשקט.
היא חכמה, חמש יחידות, פיסיקלית, כיתות מואצות, מקצועות
נוספים, ואני רועי. מגמה כלכלית, ארבע יחידות, לא ערס ולא
חנון. אבל אני מצחיק, אני חמוד, אני שקט. ואני מנשק טוב.
- "את ממש השתגעת, דנה. אני לא יודע מה את רוצה ממני. הנה,
קחי טישו," הושטתי לה את החבילה שעמדה ליד המיטה. היא דחפה את
היד שלי הצידה, והקופסה התגלגלה על הרצפה. דמעה גדולה נוספת
הציצה החוצה, והעיניים שלה נהיו אדומות.
- "אתה באמת לא מבין... רועי, אני מדברת עליי. עלינו, אני לא
יכולה."
- "לא יכולה מה? לצאת מחר? זה בסדר... אמרתי לך שאני מבין."
- "זה לא זה. זאת אומרת, זה גם זה, אבל זה רק חלק. אני לא
יכולה יותר להמשיך בקשר הזה."

אני חושב שאני יכול לומר בוודאות שכבר הבנתי את זה קודם, אבל
ניסיתי להתחמק מזה. כנראה שחשבתי שאם נשחק אותה כרגיל, זה
יעבור. אני לא יודע למה.
דנה הרימה את היד שלי, כאילו מנסה להיזכר, להאחז, אבל היא שמטה
אותה, והיד שלי צנחה, זה נראה לי כל כך הרבה, אבל היא רק צנחה
מהיד של דנה, והתנגשה במיטה.
- "אאוץ'," אמרתי בשקט. "דנה, אני לא יודע מה לומר. אין לך
יותר כוח אליי?"
- "רועי... נושי," היא התחילה. ככה היא היתה קוראת לי כשהיינו
לבד. לא רציתי שהחברים יידעו שקוראים לי נושי. פדיחות. "אתה
יודע שאני אוהבת אותך... המון... אבל... אני מרגישה קצת
משועממת. קצת מיואשת. ובזמן האחרון נפגשתי כמה פעמים עם מישהו
מהכיתה שלי. הוא מכיר אותי מלא זמן, וגם דיברנו בטלפון. הוא
נורא מצחיק, אתה צריך לפגוש אותו פעם."
- "גם אני מצחיק," אמרתי והתיישבתי על המיטה. "אולי לא כמוהו,
אבל עד עכשיו חשבת שאני מספיק מצחיק."
- "נושי, אתה מוכרח להבין. היה לנו כזה נחמד ביחד, אבל שום
דבר לא נמשך לנצח. אני מצאתי לי מישהו כזה, ואתה צריך למצוא לך
גם, מישהי..."
ופתאום, אולי בפעם הראשונה באמת, הבנתי. "מישהי טיפשה כמוני?"
התרסתי. זאת היתה הפעם הראשונה שהתרסתי, אני חושב. אבל עכשיו,
כשסופסוף הבנתי, לא רציתי יותר להבין כלום. בטח לא בשבילה.
- "נושי," היא מחתה את הדמעה החצי יבשה שעוד עמדה לה על הלחי
החלקה שלה, וליטפה לי את הפרצוף והשיער. "לא לזה התכוונתי.
התכוונתי למישהי מתאימה, מישהי בשבילך, מישהי שתהנה אתך כמו
שאתה תהנה איתה..."
- "אני נהנתי אתך מאוד... ואולי את בעצם לא נהנת איתי?"
זאת היתה הפעם הראשונה שדנה הסתבכה במילים שלה לידי. יכולתי
לראות את זה בעיניים שלה. העיניים שלה, שפעם הקרינו כזו תבונה,
הקרינו עכשיו בלבול נוראי, כאילו תפסו אותה לא מוכנה.
- "אני נהנתי אתך באותה מידה, רועי. אל תנסה להכניס לי מילים
לפה."
- "אז אני לא מבין. אני כנראה באמת מטומטם. ואת כנראה צריכה
מישהו חכם, מישהו שתוכלי להנות איתו כמו שהוא ייהנה אתך."
התרסתי שוב, הפעם בדרמטיות. אני ממש משתפר בזה. "ואולי כדאי
שתלכי, דנה. וקחי את החבילה שבארון, זאת עם העטיפה הפרחונית,
היא בשבילך."
והיא קמה, בשתיקה, לקחה את התיק, סידרה את השיער, ולקחה את
החבילה הקטנה שהיתה עטופה בעטיפה עם נוריות, הפרח האהוב על
דנה. "תודה," היא לחשה לי, ואז הרגשתי שגם לי יש דמעה, דמעה
קטנה כי אני לא בוכה, שעומדת לי בזוית העין, מחכה לצנוח.
ובדיוק כשהיא הזיזה את השיער מהפרצוף, ניצלתי את הרגע ומחיתי
אותה. שדנה לא תראה.
- "אני יודע שאת אוהבת עטיפות, אבל את לא רוצה לפתוח את זה?"
- "אני כבר יודעת מה זה, שמעתי אותך מדבר. אף פעם לא היית טוב
בחשאיות." היא חייכה, ונתנה לי נשיקה על הלחי, נשיקה עצובה,
ואז יצאה וסגרה את הדלת אחריה. ואז הרגשתי עוד דמעה ועוד דמעה,
קטנות כאלה, שנזלו לי על הכרית הריחנית. בכל מקרה צריך לכבס
אותה עכשיו.

ומאז שהיא הלכה, וזה היה בסוף השנה שעברה, אני נהייתי פתאום
הרבה יותר חכם. אני מצליח במתמטיקה ובאנגלית, ואולי אני אעשה
אפילו חמש יחידות. אני מבין בדיחות, גם בדיחות חכמות, ומנהל
שיחות מעניינות עם אנשים מעניינים, גם מהמגמה הפיסיקלית. ואני
גם כותב סיפורים, חלקם אפילו לא רע בכלל.
כבר אמרתי לכם, דנה תמיד ידעה להסביר לי הכל. וכשהיא הסבירה,
היא הסבירה כל כך טוב, שאני תמיד הבנתי.