"ילדה בת כמה את?" הוא שואל אותי... ואני לא יודעת מי הוא ואני
לא יודעת מה הוא רוצה ואני אפילו לא יודעת איפה אני נמצאת. אני
מסתכלת מסביבי אבל אין שם הרבה... רק איש אחד יפה שרוצה לדעת
בת כמה אני.
אני אמורה לפחד?
אני במקום ריק ולא מוכר עם איש אחד שאין לי מושג מי זה
ולמה....
ואיך הגעתי לכאן בכלל?
בסך הכל ישבתי לי בחדר, מול המחשב... ולא עשיתי כלום, כרגיל...
ופתאום אני כאן, נשאבתי למקום לא ידוע.
"אני בת 15..." אני עונה לבסוף ומתהלכת בתוך המקום המשונה,
מחפשת משהו שיעזור לי להבין מה לעזאזל אני עושה כאן... אבל זה
רק מקום ריק...
ריק?
בכלל לא ריק, מלא. אבל במה..? אין כאן כלום ובכל זאת זה נראה
כמו הכל. נראה שיש שקט אבל בעצם כל הזמן יש קולות.
ואיש אחד יפה ששאל אותי בת כמה אני.
"מי את?" הוא שואל כעבור כמה רגעים, או אולי כעבור נצח? איבדתי
כל תחושת זמן, אני מרגישה קצת חולה, אבל חזקה מתמיד. ולמה הוא
שואל אותי מי אני? ולמה הוא חושב שאדע?
אני מתיישבת על הרצפה. כן, כאילו שאפשר לקרוא לזה ריצפה... שום
דבר שם לא מציאותי, שום דבר. רק הרבה אור וחושך ושקט ורעש
ומרחב שכולא אותי בתוכו והכל מתערבב ונראה מבולבל ומסודר
ואני עומדת שם, ואני עדיין בטוחה שזו אני, למרות הכל... ואיש
אחד יפה ששואל אותי מי אני.
"אני לא יודעת..." אני אומרת ויודעת שהוא לא יענה, אבל בכל זאת
מחכה לתשובה.
ולמה אני לא שואלת מי הוא? זה לא כל כך מנומס... אני צריכה
להתעניין. אני צריכה להתעניין?
פתאום אני חושבת שאולי אני צריכה לנסות לצאת, לנסות לברוח, אבל
ממה יש לי לברוח? ממרחב אינסופי? או מהאיש הזה, האיש ששואל
אותי שאלות.
"אני... אני... " אני לא יודעת למה אבל אני כן רוצה לענות לו,
ואיך אני אענה לו כך, במשפט, מי אני? וזה הרי בלתי אפשרי...
אני מושיטה את ידי אל ידו והוא מושיט לי את ידו כדי שאוחז בה.
אני שמה את ידו על לבי ומסתכלת עמוק לתוך עיניו, ומחייכת...
האיש היפה מחייך אליי, הוא הבין.
"ואת זוכרת?" הוא שואל לאחר רגע של שתיקה.
זוכרת? מה אני אמורה לזכור? איך הוא בכלל יודע משהו עליי...?
ואז נופל האסימון. הוא לא יודע שום דבר עליי, הוא לא מצפה
שאזכור משהו מסוים. הוא שאל אותי בת כמה אני, והוא שאל אותי מי
אני, והוא שואל אם אני זוכרת, הוא שואל אם אני זוכרת הכל. אם
אני זוכרת את כל מה שעבר עלי בחמש עשרה השנים הללו, השנים האלה
שהייתי בהם אני.
"אני זוכרת"
אני עונה ויודעת שזו אמת.
האיש היפה שלי לוקח את ידי ועוצם את עיניי.
ושוב אני פה, במקום בו הייתי קודם.
שבתי מתוך המערבולת הזו של החיים שלי, והאיש היפה שלי הזכיר לי
מי אני בתוך החיים האלה ומה אני עושה פה.
ולעולם לא אשכח.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.