[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עידו הרטוגזון
/
מכתב מכפר עיבלין

לכבוד שרה שרון
רח' עגנון 24
רמה"ש

1

7/11/99
הי,

דרך מטופשת לפתוח במכתב אני מסכים אבל לא מצאתי אף דרך אחרת.
אני מרגיש שאני צריך להתנצל, כלומר אני לא מרגיש שאני צריך.
הייתי מרגיש טוב לגמרי בלי לדבר איתך אפילו, (טוב לא לגמרי)
אבל אני יודע שמצופה ממני התנצלות.
אני אתנצל, את יודעת שזו אף פעם לא הייתה בעיה, לא כשהכרתי
אותך וגם לא אחר כך.
את בטח תוהה למה עזבתי ככה, אני לא אתפלא אם את תוהה. כלומר,
אני בטוח שאת תוהה. בטח את בטוחה שהיינו מאושרים, כלומר את
צודקת למחצה, אני חושב שאת היית די בטוחה שאת מאושרת. אנחנו
עמדנו לעבור לבית גדול יותר (סיבה טובה מאוד להיות מאושרים אני
מסכים) והילד שלנו כבר בן שנה וחצי. קשה לי להסביר לך למה אני
לא מאושר. תיקון, אני אומלל. קשה לי להסביר לך אז אני אנסה לאט
לאט.
אני חושב הרבה בימים האחרונים האם אני מתחרט על כך שהתחתנתי
איתך. רוני התקשר והזמין אותי לבוא לסרט. מין מותחן הוליוודי
מהמדף, אותו מדף שליד מדף סרטי האימה לבני הטיפש-עשרה (והם אכן
טיפשים מאוד), מדף מתחת למדף סרטי הקומדיה הרומנטית (מחציתן
בכיכוב יו גראנט או ג'וליה רוברטס) מהן שאבת את התפיסות שלך
לגבי מערכת היחסים שלנו, או גם כל מערכת יחסים.
אני לא מאשים אותך. את תמיד היית בן אדם די רגיל, רק עם שאלות
מנקרות שלא מרפות. אני כותב לך את זה, בכאב רב, מתוך ידיעה שזה
יפגע בך. אבל הכאב לא רב מדי בגלל שאני יודע שכעבור יום יומיים
של בכי, גם את כמו ג'וליה שלך, תתאוששי ובעידודן של חברותייך
תמשיכי בדרך הקשה הזו של החיים ותקראי לי סתם שמוק או אולי
אפילו מטורף. כלומר את תשכחי מזה שאת רגילה, או אולי אפילו
תחליטי שזה טוב. זה גם קורה בימינו הרבה, שאתם מחליטים שזה
טוב, לא לחשוב הרבה.
יש לך שתי חבילות פרוזאק בתוך מגירת התחתונים, מצאתי אותן
לפני כחודשיים ביום שנסעת עם הילד לירושלים. למה החבאת אותן
ממני? במשך ימים לאחר מכן התלבטתי בסוגיה זו.
ואולי בעצם ידעת מה את עושה, חשבת שאני אזעם, וכנראה שצדקת. את
לא בחורה דכאונית ואני לא רואה שום סיבה למה את צריכה לקחת את
הכדורים האלו אלא אם כן את מנסה להמלט כהרגלך מכל מחשבה חשובה
שעלולה לצוץ בראשך. מוזר, אבל גם אני כמעט התפתיתי.
לפני שנה (זה היה בזמן של המחשבות הגדולות) בקרתי אצל דוקטור
שטיינר שלך. חיטטתי אצלך בארנק ומצאתי את הכתובת. התיישבתי
אצלו במשרד ועשיתי הצגה גדולה (הנה את רואה? גם לי יש סודות
לחשוף) לגבי הדכאונות שלי. ספרתי לו על אלוהים, ספרתי לו על כל
הדברים שמטרידים אותי כבר זמן רב. עד היום אני לא בטוח כמה
מתוך זה היה שקר וכמה אמת. אני אכן אדם אומלל, אבל אני גם האדם
המאושר ביותר שאני מכיר.
"דר' שטיינר' אמרתי לו 'אלוהים מטריד אותי כל חיי'. הוא הביט
עלי במבט מוזר כל כך שהיה נדמה לי שהוא שוקל לאשפז אותי. ומיהר
כל כך לרשום לי את המרשם, כאילו החליט שאני במצב אנוש, ועלי
לקבל עזרה מיידית. הוא רשם לי כדורים מיני כדורים, הרבה יותר
ממה שקיוויתי וניסה לשכנע אותי ללכת לפסיכיאטר. איש האלוהים
נחשב כמטורף בעולם המטורף הזה שלך. הוא מטורף, העולם הזה, ובכל
זאת הוא משעמם אותי.
בדרך לבית המרקחת קראתי בעיון את המרשמים, את יודעת כמה
התעניינתי פעם בכדורים האלו, כדורי אושר קטנים. את ראית בעצמך
את המאמרים והרבה פעמים הסברתי לך. אז כשעוד הייתי מטכס דרכים
להשיג כמה שיותר כימיקלים למלא בהם את הגוף, אחרי הכל הייתי
מטריאליסט. היו שם אפילו מספר סוגים אחרים שהכרתי,  אבל
כשהגעתי בקשתי רק את הפרוזאק. לא בקשתי אף אחד מהכדורים
האחרים.
מאז הכדורים מונחים בשידה הנעולה שלי, ליד הקודאינים. כלומר,
כמו אקדחו של איפוליט אני דואג שיהיו נמצאים תמיד בהשג יד על
מנת שאוכל לבלוע אותם באותו רגע שאמאס בחיי, שאחשוב שאיני
מסוגל לסבול עוד. אבל גיליתי בחודשים האחרונים שאני פחדן הרבה
פחות ממה שחשבתי.
הו, כמה פעמים ישבתי מול המגירה הזו כשאת נסעת למקומות שלך.
מתלבט אם לשים קץ לייסורים. יש אלוהים או אין? ואם יש אז מאיזה
סוג? עצום? קטנטן? כבר אמרתי לך שהוא מטריד אותי הרבה אלוהים.
הרבה יותר משאת מתארת לעצמך. חשבתי שכשהסבל בחיים הללו יהיה
מעבר למה שאני מוכן לשאת אני אבלע אותם, אבל הופתעתי לגלות כמה
אני מסוגל לסבול. אין גבול כמעט למה שאני מוכן לסבול. למעשה
מהרגע שחשתי שחיי מונחים בכף ידי, מהרגע שחשתי אפשרות בחירה
מוחלטת, מצאתי הנאה גדלה והולכת בהמשך. מוזר, אבל כמה שסבלתי
יותר התגברה בי התחושה שאלוהים קיים, אם כי לא מספיק. אני כיום
אחד מהדתיים המגוחכים האלה שמוצאים בכל עובדה מקרית סימן. בכל
ביש מזל שמארע לי אני מוצא עונש. אני יודע שאני מגוחך, ואיני
מאמין אפילו בדעות שאני מחזיק בהן, אבל כל פעם שאני מסוגל
להאמין למספר רגעים אני שואב מכך הנאה גדולה.
הבנתי גם הבנה שמאוד הפתיעה אותי, והיא שהייתי מעדיף ככלות הכל
לירות בעצמי מאשר לקחת את הכדורים הללו. את בוודאי אינך מבינה
דבר. לא הבנת חצי דבר ממה שדברתי איתך מאז הפגישה הראשונה בקפה
אנה ועד שנפרדתי ממך  בבוקר ההוא לפני שבועיים.
את בטח חושבת שלא הייתי צריך להתחתן איתך אם אני שונא אותך כל
כך. אני לא שונא אותך כל כך! אם כבר, אז אני מחבב אותך מעט,
אפילו אולי קצת אוהב, אבל בעיקר מרחם מאוד. אבל מספיק, על
הסיבות שהתחתנו אחר כך.
כלומר, אם אלוהים קיים הרי שהוא חייב להיות צודק (אחרת איזה
צידוק יש לו בכלל? אחרת מדוע שאקרא לו אלוהים? אחרת אני מעדיף
להתבשל בגהנום הטפשי שאלוהים טיפש היה עלול לצור) ואם הוא צודק
הוא יסלח למתאבדים, אני יודע שהוא ייסלח לעלובי נפש כמותי
שפשוט לא יכלו לשאת עוד את סבלה של סדום. זוסימה אמר שעלינו
לאהוב את המתאבדים משום שהם סבלו סבל רב, אבל את בטח לא מזהה
את השם שלו אפילו לאחר שהקראתי לך את האחים קראמאזוב פעמיים
והכרחתי אותך להקשיב.
אבל כנראה שבאמת אי אפשר להכריח להקשיב. בזמן שהייתי קורא לך
הייתי שם לב איך את מלקקת את השפתיים שלך בקוצר רוח. חשבתי
שאולי משהו בכל זאת יעבור אבל.
ובכן אם אלוהים קיים, האם את חושבת שהוא יסלח למישהו שייקח
פרוזאק? בעצם זה כמו להתאבד, אבל גרוע יותר. במאה ה- 19 חשבו
שהתאבדות היא הדחייה הגדולה ביותר של יצירת האל אבל הפרוזאק
הוא דחייה גדולה הרבה יותר. אני בטוח שהכל מתגלגל על הצד הטוב
ביותר בטוב ביותר שבין כל העולמות האפשריים, ואולי איני מסוגל
לשאת את החיים אפילו בו משום חולשתי. אבל זה שלוקח פרוזאק,
רוצה לשנות את עולמו של האל. רוצה להפוך אותו למשהו אחר טוב
יותר, כלומר כפירה. אבל יש בכך גם משהו גרוע הרבה יותר.
גיליתי משהו מעניין מאוד לפני מספר חודשים, בערך באותה תקופה
כשהפסקתי להתלבט לגבי כדורי הפרוזאק שלך. הייתי קורא אז המון
בכתבי הקודש, מסתיר אותם ממך כמו נער בגיל בית ספר המסתיר מאמו
חוברת פורנוגרפית.
ללא בחירה אין אמונה. כלומר בעולם שהרע אינו ידוע בו אין
משמעות לבחירה. ללא בחירה אין משמעות לאמונה. זו אינה אמונה
כאשר היא משוללת בחירה. בגן העדן אלוהים הציב את עץ הדעת שהכיל
בתוכו את הדעה ואת החטאים; היינו הך. משום שעם הדעה באה
האפשרות לחטא. כחיה אינך יכול לחטוא. אם אינך יודע מעשיך ואינך
יודע זדון, אינך יכול להיות רע, דרושה דעה על מנת לגבש חטא.
(ולפעמים נדמה לי שאפילו בני האדם אינם מסוגלים להיות רעים.
תמימים מדי הם בני האדם. אבל הארה כזו קורה רק ברגעי היפים
ביותר).
עץ הדעת היה עץ הבחירה. סימבולי מאוד שאלוהים העניק לנו את
היכולת לבחור בבחירה. הבחירה בעץ הדעת הייתה הבחירה הראשונה
בשרשרת הבחירות של האדם. בהפיכתו לאותה חיה בוגרת שהינה יותר
מחיה. הכרעה מוסרית ראשונה בהפיכתו של האדם לחיה מוסרית ודתית
(שהרי לפני כן הייתה לא מוסרית ולא דתית. בגן העדן אף אחד עוד
לא פקפק בקיומו של האל, וכיצד ניתן להיות דתי ללא שמץ סיבה
לפקפוק). כלומר, האדם החל להגשים עצמו כשבחר בעץ הדעת. מאז
האנושות מחזיקה את התפוח הזה בידה, מתלבטת כיצד לנהוג בו.
יש את אלו, שכחיות משולחות רסן בולסות בו ללא טעם, נחנקות
במבול של חטא ודעתן שאותה אינן מבקשות אלא דורשות, מובילה אותם
לציניקניות כשל חיות החושבות שהן יודעות כל. הם (הניהיליסטים
ההדוניסטים) נוגסים בתפוח ללא שהם זוכרים את מוצאו. כך הם
נחנקים איתו על מנת לרצוח את הנשמה.
לעומתם יש שורה של אחרים אשר מחזיקים בתפוח וחוששים לנגוס בו,
מפני נסיונות העבר. למעשה הם מבקשים להתעלם מקיומו. מבקשים
לחזור לאותה תמימות שלפני הנגיסה בתפוח, להתכחש לכך שאי פעם
נגסנו בו. אלו הם הפוריטנים הדתיים.
לעומתם יש את אלו, עליהם רציתי פעם להימנות, אותה שורה של
מדענים והוגים בהיסטוריה האנושית הטועמים מאותו תפוח בזהירות,
וחשים בטעמו המסליד אולם מבקשים כל העת להבין טבעו, באמונה
שלמה כי הוא ערב. אלו נמנים על השואלים, 'מהו טעמו של
התפוח?'.
רוצה לדעת מי את? את עם הפרוזאק שלך! את נמצאת יחד עם אלו
שרוצים להחזיר את התפוח לאל, לוותר על ההשלכות הגדולות, לוותר
על הבחירה, לחזור לגן העדן של שוטים.
ובכן לכן אעדיף יריה ברקה על פני בליעה תמימה. אם אלוהים אינו
קיים, אהרוג עצמי מיד. אם אלוהים מת, גם האדם מת. כלומר, מאז
שחר הבריאה ניסינו להתגבר על התחושה שללא אלוהים אין לאדם
צידוק.
אני חושב הרבה מאוד אם קיום האל, אם אהיה משוכנע בו, יכול באמת
ובתמים לנחם אותי. לפעמים אני חושב שגם בו לא הייתי עלול למצוא
נחמה. האם האהבה שלי לאל גדולה מספיק על מנת שאמצא בחיקו
בנוחות כזו עד כי אמצא שם צידוק לחיי. מה עלול להיות צידוק
לחיים? איני יכול לחשוב על סיבה אחת אפשרית! עליה להיות מעל
לתפיסה הנוכחית. אכן, רק אלוהים יוכל להעניק צידוק לחיינו!

2

אני לא דתי, את חייבת להבין, אלא רק מיוסר. אני מיוסר כי אני
איני מצליח למצוא שום סיבה לחיות. כלומר, בניגוד אלייך, איני
מסוגל לעבור הלאה ולשכוח, או. כן אני מעדיף למות, בעצם, מאשר
לעבור הלאה.
אני לא נמנע להתאבד משום שאני מפחד, כפי שאת אולי חושבת. אני
יודע שניסית להתאבד פעמים רבות, עם האקדח הזה שנמצא אצלך
במגירה תמיד. אני יודע שתמיד חששת. התחלת לחשוב על הכאב ועל
הנשמה החמודה שלך וכמה שהיא תסבול בגהנום (כי למרות שאינך
מאמינה באלוהים, את פוחדת ממנו. כלומר, את עובדת שטן פשוטה,
יקירתי. הייתי מעריך אותך יותר, אם למרות אמונתך בגיהנום היית
מתמרדת ודורשת להמצא בגיהנום של אלוהים מרושע שכזה. אבל את
בינונית עד רגעך האחרון).
את זוכרת כשהשתכרנו ביחד פעם, עוד לפני שהתחתנו אפילו? את
סיפרת לי בצחוק שיכור ומלא כאב שאת רוצה להרוג את עצמך. לפחות
אז הערכתי אותך. כלומר, מאז את אפילו לא משלה את עצמך. את
יודעת שאת פחדנית, נקודה.
התחתנתי איתך בגלל שחשבתי שמצאתי בחורה שלא תפחד להרוג את
עצמה מתי שיתחשק לה. חשבתי שהתחתנתי עם לילית אבל עם כל הבכי
שלך והרחמים שלך על עצמך את לא מסוגלת להביא את עצמך לעשות את
זה. לא שהייתי מאחל לך למות. אני מחבב אותך מאוד, כפי שאמרתי,
והייתי עוזר לך אם הייתי יכול. פשוט שאני מרחם עלייך, שאת עד
כדי כך מפחדת להפרד מהחיים, אפילו שאת שונאת אותם בתוך תוכך.
את מתעבת את החיים ואני יודע את זה.
אני רואה את זה בעיניים שלך כל פעם שאת קמה בבוקר לעבודה שלך
ומביטה עלי בסבל נוראי כמו ילד שהוענש על לא עוול בכפו שואלת
אותי בעינייך 'למה זה מגיע לי?'. אם היה לך יותר אומץ היית
שואלת אותי באמת. כי אני יודע שאת מצפה ממני לתשובה.
אבל האם את באמת מאמינה שאוכל לתת לך תשובה? אני יודע שהתחתנת
איתי בגלל שחשבת שאני איזה גאון שיודע הכל. נראיתי סמכותי
וחשבת שאני בטח יודע למה צריך לחיות. ככה הרי תמיד התייחסת
לזה, תמיד אמרת 'רע לי אבל צריך לחיות'. את מוכנה להמשיך
לחיות, כי את פחדנית ואין לך הרבה ברירות. את רק רוצה לדעת למה
צריך, זה כל מה שרצית בעצם. אני יודע שאז, כשעוד באמת רצית
לדעת, עדיין האמנת שלא תהיי מסוגלת לחיות ללא לדעת למה. אבל
כמובן זה עבר, כמו שאר משובות גיל ההתבגרות. היום כל מה שמעבר
נחשב למשובת גיל התבגרות. זאת בטח אחת הצרות הכי גדולות
בעולמנו שאת כל המחשבות הגדולות השאירו למתבגרים, הטפשים!
אז לא, יקירתי, אני לא חושש להרוג את עצמי. כלומר, ישבתי מול
האקדח הזה שלך זמן רב מספיק פעמים והורדתי אותו כל פעם. אבל לא
בגלל שפחדתי, אלא בידיעה ומתוך שנאה גדולה למוות (לא פחד,
שנאה!) ואהבה גדולה לחיים, אפילו לסבל. ואולי באמת יש משהו
נאצל יותר בלהמשיך לסבול את חצי ומכאובי רוע הגורל כמאמרו של
המלט. ומה שמפליא אותי יותר הוא ששייקספיר יצר להמלט עולם ללא
אלוהים.
בכל אופן, המחשבה הזו, שאולי יש איזו תכלית לקיום לא נותנת לי
מנוח ומונעת ממני להרוג את עצמי בינתיים. כך שיוצא שאני גם
אצילי. אם אני אגלה סיבה לחיות (משהו באמת גדול. משהו שיחיה
תמיד. גדולי הסופרים וההוגים עמלו בשבילנו דורות על מנת למצוא
סיבות לחיות. הם מצאו סיבות מתעתעות, וניסחו אותן בצורות
ספרותיות מעודנות ומקסימות עד שכמעט שיטו בנו, אבל בסופו של
דבר כנראה שבינתיים הכל באמת הבל הבלים) אני מבטיח שאתקשר
אלייך ואודיע לך. אני בטוח שתשמחי מאוד.
כבר חשבתי שמצאתי סיבה כזו, כלומר בסביבות הגילאים של עשרים
ועשרים ואחת הסתובבתי מאושר במשך חודשים בטוח שמצאתי סיבות
מצויינות לחיים. העניין הוא שאני בטוח שהן היו נכונות, כי הן
היו בהרגשה, כלומר מעל לידיעה. הצרה היחידה היא שאני לא מסוגל
לחוש בהן שוב. אני רק מרגיש ריקנות. אני זוכר שהרגשתי נפלא
כשידעתי שאלוהים קיים. אני לא זוכר כיצד להרגיש באמת שאלוהים
קיים. אולי הייתי מוכן לוותר על כל השכל שלי. אולי הייתי רוצה
אפילו לוותר על כולו יחד עם הספקנות על מנת להאמין כמו הילדים
הקטנים שישו כל כך אהב, אבל אני פשוט לא מסוגל. ידע הוא
עינוי.

3

אז רוני הזמין אותי להפגש לסרט. נפגשתי איתו ליד מזרקת אגם
המכוערת. הוא איחר כרגיל ועד שהגיע היה לי זמן לחזות בפרשנות
הגרוטסקית של אגם לאפוקליפסה. היו שם אש ומים, מין מיני
שטפונות ומיני שריפות. אבל אלוהים לא שטף את האדמה במים ולא
שרף אותה באש. הוא שטף אותה במשהו אחר, עצום יותר, וכמו אש
הגהנום גם האש שליחכה את הסנה לא הייתה אש אלא משהו נוראי
יותר.
כשרוני הגיע הייתי כבר מטונף מהמים המלוכלכים. כשראה אותי צחק
ונראה מאושר לגמרי. הוא לבש מכנסי קורדרוי וחולצת כפתורים
אדומה ויקרה. נראה טוב כרגיל: מפרצים בשער האדמוני, קומה
ממוצעת, גילוח חלק.
לפעמים אני מתגעגע לימים איתו בדירה. אבל לא הייתי יכול לחזור
לאותה טיפשות רווקים עם רוני. הוא עדיין חיי את חיי החטאים של
ת"א העיר.  נכנסנו לקולנוע חן והוא החל לספר לי משל ששרבט על
דף נייר בדרך לפגישה. הוא העניק לי את הדף ואעתיק לך אותו מילה
למילה, ללא שינוי:
'פעם אחת הגיע יצור מעולם אחר לכדור הארץ. הוא היה חכם יותר
מכולם, טוב מכולם, מוסרי  מכולם, רוחני מכולם, נעלה מכולם, הוא
הבין יותר מכולם! התקיים בספרה אחרת של קיום! רק דבר אחד היה
משונה בו. למרות כל גדולתו העצומה, כל המחשבות הנשגבות, הוא כל
הזמן רצה לדפוק. היה לו סידור מצויין עם בנות הכדור. הוא היה
דופק אותן ומגלה לבחורות על סוד הקיום. אבל יום אחד בחורה אחת
אמרה בקריאת תיגר ליצור "יצור מעולם אחר, אם אתה כל כך עצום,
אז למה אתה כל הזמן רוצה להדפק".'

פה מסתיים ה"משל". שאלתי אותו מה הנמשל, והוא הסתכל עלי בתמיהה
ואפילו קצת בעלבון ושאל 'לא הבנת?'. אמרתי שבאמת שלא. הוא אמר
שהוא הייצור. הוא כל כך חכם ונעלה שהוא נוטה להרגיש מעל כולם
כל הזמן. הוא אמר שהוא מרגיש כל הזמן שהוא מבין הכל והשאר לא
מבינים כלום. ובכל זאת יש לו חשק נוראי להדפק, כל הזמן להפוך
לארצי. כמו האלים היוונים שהיו יורדים לארץ להדפק. הדבר היחיד
שהופך אותו ארצי, לפי דבריו. 'נו לפחות יש דבר אחד שקושר אותי
למין האנושי' אמר 'אבל לא הייתי רוצה להקשר אליו בשום צורה
אחרת, הוא מתועב ובזוי'.
צחקתי ולא הייתי בטוח כיצד להגיב, אבל חיבבתי אותו מיד על שלא
הפסיק להיות מעניין מעולם. מי יודע? אולי באמת הייתי רוצה
להתחלף עם רוני. תמיד הוא חושב שהוא יודע הכל, ותמיד הוא
מאושר. אני לא מוכן לקבל את ההשקפה שלו כמובן. זה מגוחך, אבל
אני לא מוכן לשנוא את המין האנושי. אני לא מוכן לקבל את זה
שהכל סתם. אני מעריץ אותו, אבל, כי הוא אתאיסט שמח בחלקו,
היחיד שהכרתי בחיי. הוא שונא את כולם, אבל הוא חי יפה מאוד
לבדו. אולי הייתי מוכן אפילו להיות אתאיסט אם רק המועקה הזו
הייתה עוברת.

4

אחרי הסרט הלכנו בדיזינגוף. 'אתה לא נראה לי מאושר, גיל' אמר
לי.
לפתע נעצר בפתאומיות וסובב גופי אלי. נעצרתי גם אני. הוא הביט
בי בעיניים חודרות 'אתה באמת לא מאושר!' אמר לפתע בקול מוזר,
כאילו מהורהר. הוא הוסיף להביט בי בצורה כך ורק לאחר שהשפלתי
עיני הוסיף בקול מופתע עוד יותר 'אתה אפילו אומלל'. הוא שכנע
אותי לשבת באחד מבתי הקפה השנואים עלי כל כך. התפתלתי וניסיתי
לסרב במענות חלושות ומהוססות, כבחורה חסודה המבקשת להרחיק את
מגע ידיו הנעימות של מאהבה הראשון. אבל הוא דחה את כל מחאותיי
ושלח אותי לאחד מהמקומות הללו שבעבר נשבעתי שלעולם לא אחזור
אליהם.
'אני אשלם' הוא אמר, כאילו שזה מזיז לי בכלל. הרי מאז שנשבעתי
שכל שקל שאחסוך מבית קפה אתן לקבצנים אני שומר על הכסף שלי כמו
מר גרנדה הכילי. הוא התיישב לידי, שלף סיגריה, שלף עוד אחת.
הציע לי את הראשונה וסרבתי.
גמע מעט קפה ושקע בכסאו באיטיות חרישית. ישבנו על החלון שמול
הרחוב. מעבר למחיצה פרכס מולנו שוק הבשר במלוא חיותו
התאוותנית, הסדומית, השרלטנית. נע בתזזיתיות מפותלת כחיה נואשת
בייחום. אותו שוק בשר שגרם לי סבל כה רב עד שעברתי לפרברים
לפני כשלוש שנים.
משך מעט עשן לתוכו והביט עלי בנחת, אך ללא פניה, שקוע במחשבות
שונות, כאילו מביט בחפץ. לפתע נזכר בקיומי,  התנער בתוך כיסאו
וצווח בקול גבוה ומבוהל 'אלוהים, אתה באמת לא מאושר!'. הנדתי
בראשי ללא לומר כלום, משום שלא ראיתי צורך לומר דבר.
הוא שקע חזרה לרווחת כיסאו, גמע לגימה נוספת ואמר 'אתה משקיע
יותר מדי מחשבה באלוהים שלך. הוא לא קיים. זה כל מה שצריך לדעת
עליו, אתה לא צריך לחשוב עליו אפילו. לא צריך להשקיע הרבה
מחשבה במשהו שלא קיים אפילו. האתאיזם מת. זה טוב יותר מאתאיזם.
האתאיסטים חשבו על אלוהים והוטרדו על ידי שאלת קיומו או חוסר
קיומו. כל אתאיסט הוא מאמין בפוטנציה. אתאיסט הוא זה שפעם
האמין, או כמעט האמין. היום אין צורך אפילו לחשוב. האלוהים
אינו רלוונטי. גדלים דורות ששכחו מקיומו או לא ידעו עליו כלל'.
כנראה ששם לב שהתחלתי לזוע באי נוחות והתכוונתי למחות משום
שלפתע קרא בלהט מפתיע.
'תגיד לי איזה אלוהים זה האלוהים שלך, שיוצר ככה עולם כזה
ונעלם בלי להשאיר שום סימן? כמובן שאין לי צורך לספר לך כמה
העולם הזה נורא. אתה יודע את זה כמוני, אנחנו הרי יודעים אותם
דברים. רוע הלב שולט בכל והחלשים וטובי הלב ניגפים וסובלים כל
העת ללא גמול. באמת שאין לי מצב רוח לחזור על משנתו של איואן
קאראמאזוב. אין טעם שנשוחח את אותה שיחה של 'המרד' אבל תגיד
לי. אם אלוהים היה באמת מופיע לפתע וטוען מול כולנו. נו אני
חוזר שוב אל 'המרד' אבל באמת. אני לא חושב שהייתי רוצה אלוהים
כזה. אני חושב, שהיה נוראי פחות אם הטבע יצר את כל הרוע הזה.
לא הייתי רוצה לחשוב שאלוהים יכול ליצור דבר שכזה'. הלהט בו
דיבר היה מפתיע ולא אופייני, היה ניכר שהתבייש לרגע באותו להט.

רציתי להגיד משהו. אולי על ההרגשה היא שחשתי אז בגיל עשרים,
אבל התייאשתי, לא היה טעם להסביר דבר.  שום דבר חשוב לא ניתן
להסבר במילים. אף פעם אי אפשר באמת להסביר רעיון חשוב ובטח שלא
הרגשה, שהיא בעצם רעיון נשגב.
'אתה זוכר כשקראנו שנינו את האחים קאראמאזוב. כמובן שהתאהבנו
שנינו באליושה, אבל היום. ובכן, אתה המשכת לרצות להיות כמוהו'
אמר לפתע בטון ענייני יותר, כמנסה להוכיח נקודה.
'לא איני רוצה כבר להיות כמו אליושה' קטעתי אותו 'אני כבר לא
מנסה'.
'שיהיה.' הסכים בקוצר רוח 'אבל גם אני רציתי פעם להיות כמוהו.
אתה זוכר את זה! היום איני רוצה. אני יודע שאיואן צדק'.
שתקתי.
לפתע קרא רוני בשמחה כמעט. 'ראית את זה'. בצידו השני של הרחוב
נפגשו במקרה אותה שעה שתי נערות בנות שתיים עשרה או שלוש עשרה
עם נערה אחרת, ככל הנראה מכרה מרוחקת. המפגש התרחש על המדרכה
שמול מקום מושבנו. הן שלחו לה מילת שלום קצרה והנערה חייכה
חיוך מלא אור, פתאומי, רחב ומוקסם, כשל אדם שפגש במקריות
מוחלטת את יקיריו לאחר שנים רבות של הפרדה. חיוך אותו מיהרה
למחות מפניה ברגע שחלפה על פניהן. 'הו אלוהים. ראית את זה?'
קרא רוני באקסטזה ממש.
'ראית איזה זיוף' קרא 'ובגיל כל כך מוקדם. הרי. הרי היא הייתה
בת שתיים עשרה אולי, אפילו זה לא! ובכן. אני אומר, תראה אותם!
תראה! איך אפשר שלא להעריץ! איזו חיה היא האדם! גרועה מכל
החיות. תראה באיזה אינסטינקט קמאי שלחה את החיוך הזה כמו לביאה
שתחשוף שיניה בפני איום לילדיה. ואיזה חיוך! מלאכת מחשבת של
שפתיים, שיניים ועיניים! צבעי העור אפילו התחלפו! כליל השלמות
האוראלית, תוצאה של מאות שנות סלוני חברה. אתה יודע' פנה אלי
לפתע בקול שקט אשר העלה בי צמרמורת 'אני מתעב את המין האנושי
בכל לבי. ובכל זאת, פעמים רבות הוא דווקא מקסים אותי בזיוף
הזה. מושחת ומטופש אני מעריץ אותו על כך שהוא ממשיך להתקיים
למרות הכל, שהוא ממשיך להתאמץ'. פניו רטטו ועיניו היו פקוחות
לרווחה כעומדות לפקוע. לאחר רגע שקע חזרה לכסאו, לאותה תנוחה
אדישה.
'רוני, אני חייב ללכת' אמרתי. הוא הביט עלי מופתע לרגע. 'אתה
תרגיש טוב. תתקשר אלי כשתרצה להפגש. אתה יודע שאני מחבב אותך,
גיל. חבל שאתה סובל כל כך הרבה. באמת אין סיבה, אני אומר לך.
אין סיבה בעולם לסבול כל כך הרבה'. חייכתי גירסה חיוורת לחיוך
הנערה והסתלקתי.  
כל הדרך רדף אחרי החיוך הזה של הנערה. חשיפת השיניים של לביאת
החברה  האורבנית הצעירה. שנאתי אותה, הערצתי אותה וריחמתי
עליה.
אני עדיין חייב לך הסבר. את בטח תשנאי אותי אם לא אספר לך למה
התחתנתי איתך. זה באמת הכרחי? את שואלת אותי את השאלה הזו מדי
ערב כבר שנתיים, אפילו ברגעים שהיינו מאושרים עד כמה שניתן
לזוג אומללים להיות מאושר.
דווקא משום כך הערכתי אותך, וחשבתי לעיתים שאולי אינך לחלוטין
עיוורת. אולי כמו החיות לפני רעידת אדמה גם את חשת בחוש בלתי
מוסבר שמשהו אינו כשורה, אם כי לא ידעת לשים עליו את האצבע.
לכן בכית בפני שוב ושוב, מבקשת בנואשות תשובה לשאלה מדוע
התחתנתי אתך.
אלף כל מעולם לא הייתי מאוהב בך. אני מרגיש שאני חייב לך הסבר
בסוגיה הזו, אז אסביר. כלומר, את מצאת חן בעיני, אפילו משכת
אותי מאוד, גם גופנית אבל גם נפשית. אמרתי כבר שאת נמשכת אלי
בגלל שחשבת שאני חכם ואוכל לספר לך על סיבה שתעזור לך לקיים את
עצמך. האמת היא, שגם אני חשבתי שאוכל לספר לך. לצערי.
ובכן, אהבתי בך מאוד כל מיני דברים קטנים. אבל אהבתי כמו
שאוהבים תכונות תמימות בילדה קטנה, ולא כשווה אל שווה. האמת
היא שבתקופה מסויימת, שחשבתי שאוכל לאהוב אותך, שקלתי ברצינות
שאיתך יהיה קל יותר. חשבתי, באותה תקופה, שאולי המשפחה היא
חזקה מספיק. אולי גם המשפחה היא עוד מיתוס שהחברה המודרנית
ממציאה על מנת שאנשים ימשיכו ללכת, לעבוד, לקנות ולעשות את כל
מה שהם עושים. אולי פספסנו את העניין הזה, אבל המשפחה שלנו לא
טובה יותר מהמשפחה שלי, או מכל מסגרת אחרת שהייתי בה מימי. אני
עדיין לא מרגיש כלפייך בטחון מוחלט. אני עדיין חושד בך לעיתים.
עדיין איני מסוגל לאהוב אותך על כולך, לאהוב אותך עד שזה יהיה
שווה את הכל.
אני לא יכול שלא להרגיש שאם אחד מאיתנו ימות השני יתאושש לאחר
תקופת זמן מסויימת. שנה או שנתיים או עשר ולא ירגיש שכל חייו
נהרסו לעד. אנחנו נתאושש ונמצא אדם אחר שינחם לנו. ואם כך
איננו נפשות תאומות, ואינך יכולה להוות תחליף לאלוהים למעני.
אפילו את הילד שלנו איני מסוגל לאהוב תמיד ולגמרי, ועד שאקרוס
ברוב אושר כפי שהייתי רוצה. ואם אני לא מסוגל לאהוב אתכם עד
כדי כך, למה להתאמץ בעצם?
עדיין אני חייב לך הרבה הסברים, כמו למה אמרתי לך אז שאני
מאושר איתך, ולמה שיקרתי לך ואמרתי שקיבלתי המון כסף מירושה,
ולמה אמרתי להורים שלך שאנחנו מוסרים את הילד לאימוץ. אבל אני
חושב שלא מתחשק לי להסביר. אני חושב שאולי הסברתי כבר הכל. אם
תחשבי שאני חלאה זה כבר יסביר הכל. גם לא יהיה אכפת לי.
ומה עכשיו?
אני חי בכפר ערבי עם חבר ילדות שהתאסלם. הוא מגדל חזירים,
ומתגלגל איתם באושר בדיר כל היום, הוא אומר שמצא בהם חברים
אמיתיים, ואוכל רק בשר חזיר. יש כאלה שמוצאים נפשות תאומות
בחזירים. אני משתדל שלא לכתוב כלום ולא לחשוב על כלום. אני לא
הולך להתאסלם או משהו, כלומר רק רציתי להתרחק. החברה פה הקסימה
אותי בהתחלה כשנראתה שונה כל כך ממה שקיים אצלנו, תמימה
ואמיתית. אבל אחרי שבוע התברר לי שגם פה הכל אותו הדבר.
אני חושב שמה שהייתי רוצה לעשות עכשיו זה לנסוע לתאילנד לאחד
מהאיים ולהשתעמם שם בלי להרגיש אשם לגבי זה. שמתי לב בזמן
האחרון שיש לי שעון קטן בתוך הלב שגורם לי לעולם לחוש בזמן
שמתקתק ואוזל עד מותי. הוא גורם לי להרגיש חוסר נוחות ופחד
תמידי, מונע ממני להיות מאושר אי פעם. השעון הקטן הזה הוא מה
שמריץ את כל העולם המודרני. חשבתי ונזכרתי שהוא התחיל לתקתק
בזמן השירות הצבאי שלי, כשהתחיל כל המירוץ המטורף הזה כלפי
ידע, יעילות ואושר. הצרה היא שחיפשתי את האושר בתזזיתיות רבה
מדי מכדי למצוא אותו.
בעוד כחודש אני מתכנן לנסוע לאיזה אי קטן כזה בתאילנד. אני
אכתוב, אפגוש אנשים, אולי אפילו אעשן קצת סמים - כל מה שאהיה
זקוק לו על מנת לגרום לזמן להפסיק לתקתק. אני חושב להשאר באי
קטן כזה שנתיים לפחות. מעבר לכל מה שהוא יוכל לספר לי בצורה
עניינית. עד שלא יישאר לו מה לספר לי ואני אצטרך סוף סוף
להתחיל לספר לעצמי.
אני רוצה להשתקע בו, כמו אדם קדמון. אני רוצה להיות כמו אחד
האנשים האלה שם בבקתות, שחיים תמיד במקום אחד, ולא מכוונים את
החיים לשום מקום מוגדר. שאולי אין להם אפילו חלומות. חיים
שלמים ללא לצפות לדבר. אני משוכנע שזו הדרך היחידה להיות
מאושרים. אני מוכן לנסות הרבה זמן. כמה זמן שזה יקח עד שהשעון
המרגיז הזה בתוכי יפסיק לתקתק ואני אוכל להיות מאושר שוב.
אני נזכר בחברה הראשונה שלי מהתיכון הרבה בזמן האחרון. הייתי
יכול לשכב איתה במיטה לפעמים ולהרגיש מאושר. הייתה כל כך מעט
תנועה באותם רגעים וכל כך הרבה אושר, שהייתי מפסיק להבדיל בין
העבר לעתיד והיה נדמה שהזמן הופך שקיף. הייתי מאושר באותו רגע
ואפילו לא הייתי זקוק לבקש מהזמן שיעצור הוא תמיד היה עוצר
בעצמו.
אני חושב שאלו היו הרגעים היחידים של אושר אמיתי בחיי. צריך
להבדיל בין אושר לשמחה. באמת שצריך. אחרת נבלה ימינו בצפייה
בטלויזיה ונחשוב שאנו מאושרים.
אני כבר מבולבל מדי, בכל מקרה, שרה. אני לא חושב שאני יכול
לספר לך מה הסוד, או אפילו מה יהיה איתי. ברכוש את יכולה לעשות
מה שמתחשק לך, אין לי צורך בו, ואם אי פעם אחזור וארצה בו
העורך דין שלי יטען שהייתי לא שפוי בזמן שכתבתי את המכתב הזה.
אבל אני מקווה מאוד שלא אחזור, יותר ממה שאת מקווה אפילו. אני
מקווה שלפני שאחזור אירה באקדח הזה שלך, שגנבתי לך מהמגירה
אותו בוקר ואמות. אם אירה בעצמי תדעי שאלוהים לא קיים, אם
אחזור תדעי שהוא קטנטן.
עם הילד את יכולה לעשות כרצונך, מאחר שהוא אינו מענייני ואני
סומך עלייך שתחנכי אותו באותה צורה אחראית וחסרת חן בה נוהגות
אמהות שכמותך. חשבתי שהוא יעניין אותי וייצור לי סיפוק ומרכז
בחיים, אבל מסתבר שהוא משעמם אותי כמו כל השאר. הוא רק נראה לי
כל הזמן כמו כל שאר הילדים. הייתי רוצה לעזור לו לגדול ולהפוך
למשהו אחר, טוב יותר, אבל  אין לי כרגע אנרגיה או זמן.
אני מקווה שלא תהיי עצובה מדי, כמובן. אחרי הכל, כל פעם שתחשבי
שחבל שהלכתי את יכולה לחשוב שאני חלאה, ואני בטוח שזה יסדר לך
הכל בראש. האם לא זה מה שאתן עושות כל פעם שגבר עוזב אתכן?
אותו משפט מפורסם 'כל הגברים אותו הדבר.'. אז כן, בשבילך אני
כמו כולם. ובשבילי אני כמו אף אחד. בשבילי אני אף אחד. אני
בודד מאוד כעת, אני יושב בבקתה שליד הדיר, השעה 5:40 בבוקר
ואני שומע את החזירים נוערים כחלק מחזון אפוקליפטי. הייתי קורא
לישוע שיגיע ויגרש את הדיבוק ממני לתוכם. כרגיל כתבתי יותר
מדי. אני שונא לכתוב, אבל זו נטייה ממכרת, כמו חיטוט בפצעים
ומצד שני.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נייר נטול עץ
זה כמו סלוגן
חסר פואנטה



הורס המחברות
בציורי סרק


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/8/99 20:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עידו הרטוגזון

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה