אני עומדת בצומת דרכים. במקום מבלבל וכואב, מקום שמעמיד אותי
מי מול שאני, מול מי שהייתי ומי שאהיה. עומדת בפני בעיה, וזה
לא משהו זמני, וזה לא משהו שביני לאנשים החשובים לי, זה מעל
הכל, זו אני.
ואני אפילו לא יודעת מה בדיוק ההחלטה שאני צריכה לעשות, ובמה
מדובר, אני רק יודעת שהדבר שהיה ברור לי תמיד מתערער ואני לא
יודעת למה, ואני גם לא יודעת איך לפתור את זה...
אם אני לא ארגיש שהריקוד הוא הבית שלי, שאני יכולה להרגיש את
כל כולי בתוך הריקוד אני אהיה אבודה. ועכשיו, אני מרגישה שאני
מאבדת את זה, שהאש היתה בי כובתה ושכל ניצן שהחל לפרוח נבל
בטרם עת.
ואני יכולה לחפש נחמה בחיבוקים של אנשים אהובים ובמילים
המנחמות שלהם, אני יכולה להסיח את דעתי בצחוקים ודברים חסרי
משמעות אך מה שנמצא בפנים לא יעלם ואף אחד לא יוכל לפתור את זה
בשבילי, כאן אני מוכרחה להתמודד לבד.
והלב צועק לעזרה מאנשים אחרים, הוא מתכווץ בתוכי מתוך כמיהה
לחיבוק ומילה טובה ויודע שעכשיו זה לא יבוא, אולי אחר כך, אולי
לא, אבל זה לא משנה, כי זה לא מה שיעזור לי.
והעיניים עייפות, רוצות לבכות, ממטירות גשם של דמעות מבפנים על
הלב הבודד, האובד. ושום דבר לא מביא פתרונות...
והראש, הוא יודע שרק הלב, אותו לב קטן ועצוב הוא היחיד שטומן
בחובו את התשובות. והראש יודע להיאחז בסבלנות עד שתימצא
תשובה.
ואני? אני מחכה עד שעיניי ישטפו בדמעות את הכאב מהלב והלב
יעמוד חזק ואיתן מול צומת הדרכים שלי ויקשיב למוח שמעודד אותו
להמשיך.
"אף אחד לא יציל אותי הלילה, זה רק אני והכאב"
אני עומדת במקום מבלבל, צריכה למצוא כוחות להמשיך הלאה
ולהתמודד עם מה שאבחר. אין מי שיודע בדיוק איפה אני ולכן אף
אחד לא יכול לשלוח יד ולחלץ אותי מהמקום הזה. אסור לי לברוח
מכאן, אני חייבת להקשיב ללב שלי ולהבין מה הוא אומר, הוא תמיד
יודע. אני רק צריכה לקבל את מה שיגיד לי... ולבחור, בדרך שבה
אלך עכשיו...





9/12/2002