כל חיי הרגשתי קשר הדוק למלחמה.
היא העסיקה אותי יומם וליל, והרביתי להרהר בה.
מעולם לא עלו בי ספקות כי יום אחד אשתתף בה, וציפייתי הנרגשת
ליום זה היוותה למעשה את הבסיס לכל תקופת ילדותי.
זכורות לי שעות של תענוג נסתר, בעודי קורא בשקיקה אודות
הרפתקאותיהם של גיבוריה הגדולים, מסתתר בין שיחי הבר מפני חמתה
של אימי.
הייתי מתעורר כשעה לפני עלות הזריחה, סומך על גופי שיידע מתי
עליו להקיץ (תרגיל שעליי לציין כי מעולם לא כשל) ומבצע במהירות
את כל מטלות הבוקר שהיו חובתי במשק הבית.
לאחר סיומן (שנמשך זמן לא קצר יש לציין) הייתי ממהר לבית הספר
- אותו בניין רעוע בקצה הכפר שהיה פותח בפנינו את שעריו שלושה
ימים בכל שבוע על מנת שנוכל לשבת ולשמוע את דבריו של המורה
הזקן, אשר ידיעותיו גם אם היו שטחיות במידת מה, הקיפו נושאים
רבים מספור.
בבניין, שלא היה נעול מעולם, הוקדש חדר שלם עבור אחסון כל
ספריו של הכפר, בכל נושא שהוא.
לא הייתה זו ספרייה, כי אם מקום משכנם הקבוע של כל ספריהם של
תושבי הכפר.
בכל פעם שחזר אחד התושבים ממסע לעיר הגדולה הקרובה ביותר
(שמרחקה מכפרנו היה קילומטרים רבים ועל כן תמיד נתפסה בעיני
כמקום אקזוטי וזר), נהג להביא עמו ספר, אותו היה מניח ברוב טקס
באותו חדר אחסון קטן.
הספר היה שייך אומנם לאותו אדם, אך כולנו היינו רשאים לקחת
ולקרוא בו בכל עת שחפצנו, ואומנם כך עשינו לעיתים קרובות.
בעוד שרוב האנשים מצאו עניין רב בספרי בישול וחקלאות למיניהם,
או סיפורים בדיוניים על ארצות דמיוניות ומאורעות שמעולם לא
התרחשו, מצאתי אני עניין באותם סיפורים אשר את תוצאותיהם
יכולתי לראות בעולם שמסביבי.
הייתי בוחר לי באקראי את אחד מאותם הספרים, להם הוקדש מדף בודד
בלבד, ונמלט אתו בידי לעבר היער, חרד מפני המחשבה כי מישהו
עלול לראותי ולהעביר את הדבר לידיעת אימי.
יכולתי לקרוא רק בשעות היום משום שהיה מסוכן מדי לקחת איתי נר
אל היער, בייחוד בעונת השלכת בה עלים רבים נשרו מן העצים,
ובעודי שקוע בעלילותיו של אחד מאותם גיבורים מתים יכולה בקלות
הייתה להיווצר שריפה.
בעודי כותב שורות אלה אני מודע לגיחוך שבדבר, אחרי הכל כעת
בתור חייל אני מדליק מדורות מדי לילה, אך בתור ילד הוקסמתי
ופחדתי מעוצמתה של האש, מן הדרך בה הייתה לא מוחשית ועם זאת
כילתה כמעט כל מה שנגעה בו. לא היה לי האומץ לנסות ולשלוט בכוח
הפראי הזה (או לפחות כך ראיתיו באותה תקופה) וגם את הנרות
שבביתנו הייתה נוהגת אימי להדליק ולכבות.
גם כיום האש ממשיכה לרתק אותי, ורבות אני מוצא עצמי בוהה מבלי
משים בלהבת המדורה בעת שאני בתורנות השמירה שלי, ללא כל מחשבה
בראשי ומבלי להיות מודע לזמן העובר.
שעות הקריאה האסורות האלו היו בין השעות היפות של ילדותי, ואני
מאמין בכל לבי שתרמו רבות להתפתחות החשיבה שלי ולצורה שבה אני
תופס את העולם שמסביבי.
הן גם אחראיות לעובדת היותי כאן, שוכב על גחוני על צוק סלע קר,
כותב כל מה שעולה בדעתי רק על מנת להעביר את הזמן.
זכורים לי במיוחד שניים מאותם גיבורים, ועד היום אני זוכר
במדויק את התחושות שאפפו אותי בעת הקריאה הראשונה (מני רבות)
של עלילותיהם.
הייתי קורא עד שהחשיך, ולאחר מכן הייתי מגשש את דרכי בינות
לעצים עד לבניין בית הספר (נסו אתם להתמקד משך יום שלם בעמודיו
של ספר ולאחר מכן לנסות ולמצוא את דרככם בחשכה. העובדה כי
ראייתי לא נפגמה בטווח הארוך מדהימה אותי כל פעם מחדש כשאני
נזכר באחד מאותם סיפורים).
הייתי מחזיר את הספר למקומו המדויק, כמעט בחרדת קודש, משוכנע
כי הפעם ישים מישהו לב כי הוא נלקח והוחזר שלא במקומו.
הייתי רץ הביתה, נזהר שלא אראה מגיע מכיוון בניין בית הספר על
מנת שלא אעורר חשד, מכין לעצמי ארוחת ערב קלה ושוכב לישון.
אימי הייתה חוזרת בדרך כלל לאחר הירדמי, כך שמעולם לא שאלה
אותי על מעשיי באותם ימים שבהם לא למדתי.
היא בוודאי הניחה ששיחקתי בחוץ עם ילדי הכפר האחרים, אך מעולם
לא שאלה ולכן מעולם לא הייתי צריך ישירות לומר לה דבר שקר.

במהלך ילדותי הילדים שמסביבי, בשונה מאבותיהם, מעולם לא שקלו
לבחור בקריירה של איש צבא.
המלחמה כבר נגמרה, ולא היה טעם לדוש בכך.
עבורנו אבותינו היו כולם גיבורים עד לאחרון, אך הייתה הסכמה
שבשתיקה שלא לשאול שאלות הנוגעות למלחמה.
הילדים לא ידעו הרבה, כאשר אני יוצא הדופן היחיד, ונראה היה כי
למבוגרים לא הייתה בעיה כי הדבר יישאר במצבו הנוכחי.
הם קיוו לחיים של שלום עבור ילדיהם, ואני מניח כי רובם באמת
האמינו כי הם הצליחו לספק להם את אותו השלום.
בשיחותינו עם המורה הזקן, היו קמים ילדים ומספרים על המקצועות
בהם הם חושקים ועל העתיד לו הם ציפו.
המורה היה מהנהן בראשו ומחייך אליהם בחיוך של עידוד, אך אני
חשדתי כי הוא אינו מאמין לחיוכו שלו עצמו וכי הוא ידע את מה
שידעתי אני.
המלחמה לא נגמרה, היא לא תיגמר לעולם, כולם עד לאחרון שבהם ידע
צער וסבל בחייו כתוצאה ממנה.
הנשים יידעו בידוד וריחוק מבעליהן ואחיהם, ופחד מתמיד כי הם
לעולם לא ישובו.
פעם אחת נשארתי לאחר שכל שאר הילדים עזבו על מנת שאוכל להחליף
עמו מספר מילים בפרטיות.
"אדון סבסטיאן" - זה היה שמו, "כל מה שאתה תמיד מספר לנו, על
כיצד שהמלחמה נגמרה וניצחנו והם יעזבו אותנו בשקט מעתה ואלך.
אתה לא באמת מאמין בזה נכון?"
האיש הזקן הביט בי בהפתעה מבעד למשקפיו העבים ואחר חייך חיוך
כמעט מתנצל.
"שב לרגליי ילדי" אמר, וכך עשיתי.

הסיפור עצמו נמשך עוד כמה עמודים בטרם הפסקתי לכתוב אותו אבל
אני רואה לנכון לפרסם רק את ההתחלה.
הפסקתי לכתוב את הסיפור הזה כי הגעתי למסקנה שאני לא מרוצה
מסיגנון הכתיבה בגוף ראשון ולכן החלטתי לזנוח את הפרוייקט.