כשרכנתי אליו, עוד הספקתי לחשוב "לא, לא יתכן שזה טוב, מה שאת
עושה עכשיו. את עושה טעות".
אבל אז השפתיים שלנו נפגשו.

היה לו טעם מתוק-מעופש. טעם כזה שיש לפירות שהבשילו יותר מידי
אבל עדיין לא התחילו להירקב. ניתקתי את עצמי ממנו והבטתי
בעיניים הבהירות שלו, שנראו איכשהו כהות יותר מהרגיל, כאילו
עננים מתאספים בהם, כמו לפני סופה.
זיהיתי רוע בעיניו, מצטופף מסביב לאישונים- אבל הוא בכל זאת לא
היה טיפוס רע.  כן- הוא היה שטן, אבל לא מהסוג ההוליוודי
הנפוץ, עם הקלשון והזנב והקרניים האדומות. הוא לא היה זדוני-
רק קצת מבולבל, כמוני. שנינו חייכנו, חיוכים שונים מאוד.
השד שלי.

אנשים מייחסים חשיבות גדולה מאוד לעניין ההתמודדות עם השדים
האישיים, וכולם תמיד מפחדים מאוד להתמודד עם איתם. אנשים
מתייחסים לשדים האלו כאילו הם משהו חיצוני, כאילו שבשלב מסוים
בחיים יגיע שד כזה, מכוער ורשע, ידפוק בדלת הבית שלך ויכריח
אותך להתמודד איתו. ואז אתה תצטרך לתקוע לו סכין בלב ולהרוג
אותו, כי זה נורא סימלי, ואחר כך תוכל לחיות סוף סוף חיים
נורמאליים ושלמים. אבל השדים חכמים, הם לא מתפעלים מסימליות.
הם יכולים לבוא אליך, אבל הם רוצים שאתה תבוא אליהם. ככה אתה
סובל יותר. ורובם בכלל לא מתים כשתוקעים להם סכין בלב. כמספר
השדים הקיימים, כך מספר הדרכים שבהן ניתן להרוג אותם.

ואני, כשהתכופפתי לנשק אותו, בכלל לא ניחשתי שהדרך להרוג את
השד שלי תהיה בנשיקה. זאת הייתה הרגשה נפלאה- להביט לשטן בעיני
הספיר הכחולות שלו, להרגיש את השפתיים הרכות ולדעת שניצחתי
אותו. כמו סכין בלב.

"יהיה לך אכפת אם נתנשק שוב?" הוא שואל אותי, במבט תבוסתני, אך
הכי פחות שטני שהוא יכול להעלות על פניו. "אני לא חושבת" אני
עונה ביובש מגומגם, חוזרת להווי הקיומי העלוב שבכל זאת השתנה
ללא הכר ותוחבת בזהירות את הסכין שלי בחזרה לתיק.