המאור הגדול קופח מעל בעוד הלחות נוסקת אל השמיים כמו דרור
החומק מבין טלפיו של חתול מאוכזב. טיפות של נוזל מהול במינרלים
זולגות במורד פדחתי וגבי ספוג גם הוא בנוזל המלוח. הכביש מולי
נראה כחיזיון תעתועים דרך מסך האדים המכסה את האופק ונובע מן
האספלט הלוהט. הווייתי כמהה לנוזל החיים המרנין הכלוא במיכל
האלומיניום שבקופסת הקירור בין כתלי הבית. מוחי מפציר בגופי
לנוע לעבר קופסת הקירור אך הגוף כלא שומע נאחז בכל כוחו בכסא
הנדנדה. המרחק בין הכסא לדלת הבית נראה כרחוק מתמיד ועולה
הזיכרון של מסע גולני. השיער מכביד על ראשי שצונח לאחור על
משענת הכסא וממאן לזוז. אט אט עולה בי המחשבה המחרידה כי
אבדתי. האישה תחזור ותמצאני שרוע על כסא הנדנדה וריר מוצק כמעט
ספק נוזל ספק התקשה בזוית פי. עם כל מחשבה גופי קמל ואני חש את
החיים נוטשים את גופי. שרירי העפעפיים קורסים תחת הנטל ועיני
נעצמות, בפעם האחרונה לבטח. חיי מבזיקים אל מול עיני הסגורות
ותחושת ההחמצה פועמת במוחי כאשר כל ההזדמנויות שלא השכלתי לנצל
קופצות אל מול עיני בין התמונות. אני משלים עם העובדה כי חיי
הסתיימו כאן על מרפסת ביתי, בעודי לבדי עירום למחצה. אני מוכן
לקבל את המוות בידיים פתוחות כאשר לפתע אני חש בצינה לא צפויה
על ראשי. אני פוקח עיני במהירות ולמולי עומדת האישה עם דלי מים
מטפטף.
"בוא," היא לוחשת מגרון ניחר, "בפנים ממוזג."
בכוחותיי האחרונים אני מושיט ידי לעברה והיא בהפגנת כוח אדירה
מושכת אותי אליה. אנו נשענים האחד על השני בדרכנו לעבר הדלת,
מסע האורך קרוב לחצי דקה. אני חש כאילו איבדתי שני עשורים מחיי
במהלך הזמן הקצר שעבר. אנו עוברים את הסף ומתמוטטים על ריצפת
הפרקט הקרירה. אויר צונן זורם במורד גבי והחיים שוב זורמים בי.
אני מנצל את הרעננות החדשה המפעמת בי וסוגר את הדלת מאחורינו
בעזרת רגלי. לאחר מאמץ אחרון זה אני עוצם את עיני ומאבד הכרה.


הערת עורך: אני חושב שהוא צריך לצאת לחופשה בתקופת הקיץ. מיכל
תעבירי את העמוד בתוספת ההערה לאלון שיאשר חופשת מחלה.