הדר בר-אל / לפעמים אני אני |
וכשאני אני, השמיים נפרשים
ביקידה מזהרת.
השחר מאיר בעיניים פעורות
גוף שאין כסות לו ונפש סופה.
הציפורים פורשות כנף על אימת הגעגוע
כשטף דם פנימי עמוק, כמי תהום.
במדשאות שלובות עלים מחניפים לי
צעיפי השמש, ועורפי בת צחוק וכוכבים.
כשאני אני, אינני מתייראה מריקנות,
קמה אחר הרוח רשת יופי לשעת לכתי,
רגליי יודעות את הדרך אל הנוף,
רגליי הן חוף, באות במבוכה
ליפול אל תוך מים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|