מבטך פורט על ריסיי והתווים יורדים לחים
בסולם עיניך. פניך ריקים.
אני הפכתי תיבת תהודה לאנחות.

הגבעות משתפלות אל חלונך בבוקר
לראות אם נסו ממך היערות,
ובעוד הוילון מתנה איתך צללים
אני שוכבת רגומה על קרחת מיטתך.
קול עלה נידף עולה מכף ידך.

איך ברוח קל אני נופלת, כעלה רוקדת, כנופל.
המחשבות שלך קשורות וכך אי אפשר לדאות,
גם לא לשמוט.
חולות נודדים יקחו אותי מכאן,
כבר אין מקום להיזהר,
השמש תכה בי במקלות עיוור.

טיפה אל טיפה הייתי נעצרת,
חוזרת אליך כמו דם שסופו פעימות,
נסעדת מתוך כלים שבורים.
כעת אקשיב- תו אחרון הינו שמש שנפלה ביננו.

לקצה מבטך קשור עוגן, אני פורעת את גופי,
נפרמת מחלום, נזרקת כדג שנתפס ברשת,
הנה אני כורעת ללדת את ארבע הרוחות.

נותר רק חוט אחד אחרון, ואיתו אפילו גלים
כבר לא נתפוס ביחד.