"מכלל הדעת, החכמים והטובים יבקשו לדעת את עצמם"
                          (וילי שייקספיר)


הבט אפוא בסימני השמן
תמונות זיכרו המרצדות X פעמים בדקה
באופק המנטאלי.  שכתב אותי כך
ביוגרפית צללים מרשימה
שאצא זך.
שמעתי אותי נשבר
צליל נקי מדי
כאילו כל הלילה
כיוון את המיתר.
כשאזדקן אהיה אדם מריר
ילדים יסקלו אותי אבני סיד הנמלט מגופי.
גם אני נמלט מגופי לעיתים.

שנתי נודדת
ואני נודד בשנתי.
הלילה ביקרתי ביסודות הבניין
עמודים עמוקים וקירות נתיקים
ומראית עין זבה אפור לבנים ודמעת אבנים
ודמי הצטופף בפינות וקורים
עכביש הצטמח
גדול ושחור
וידעתי שאלו אבי
וסבי
ואני שנלעס בין ניבים ורירים
וראשי שמונח על מדף הספרים
לא בגד בי.
ידעתי
שזו ערותי.

"גש הלום!"
אמר האל

ניגשתי
והלמתי

ובכן, אני גווע
כבתשובה לשאלה שלעולם לא תישאל
"מתי תסתיים?"
ובכן, עכשיו הוא זמן מתאים
לשקוע
להאט עד אי תנועה
לצוף דומם על-פני המים גועשים

(ואם, כך או אחרת
יצבעו השמים אדום
מרוח לרוח רקיע לרקיע
סערה מתוקה עת נחשול-פרעות
ואם, בדרך לא דרך
אשרוד את יום דין
לא אכנע לגורל
אשקוט גם אשקוט
בעצמי)

לכוד בין השחקים והתהום במבוא היום,
בהיותי דל קיום כתער החושים - קהה.
רוחי כחושה, שבריריות החומר השרוי בהכחשה,
באווירת הנכאים - רוחי שמוטה.
בצד התפר המפריד והמחבר
בין העורות המתנשמים - במאמץ האחרון.


אריאל המלאך                רעד חג
נוגע במרכז העורף          במסדרונות הקוסמוס
והאופק מצטופף             שירים מטפטפים
בשוליים                        ניגון מוצק


             טנור אגדי
             לבש בגד סטטי
             והאל ידבק

יפחת תענוג כבושה נצטמחה בי בהסתר
על מה ולמה לא אדע
אך היא גודלת פרא ושמחה
גם בתוך בכיי המלכותי
ומכריחה אותי לצחוק ללא סיבה
כך סתם לפתע בהולכי ברחוב
ומצטחקת עוד יותר כבתגובה
על מבטי תמיהה ופחד מן "המשוגע"

יפחת התענוג הזו
כבר אינה בסתר ואינה כבושה
יפחתה אף היא מוטלת בספק
אך מה אכפת לי?
כמה שאני צוחק...



    "דע את עצמך : לאילו תהומות יוהרה וחיטוט אנוכי
     הובילה מימרה זו"         (נורמן דאגלס)