המקום בו השמיים פוגשים בקרקע.
זה יכול להיות כאן או בזמן אחר
או בין רגליה של פרוצה זקנה.
ובחורף המפרצים והמערות הסבוכות
נותנים מחסה לבתולות-ים ועכברי-מעבדה מפוחדים,
והשמש משקיעה כל כוחה, וכוחה אינו מספיק.
עם הזריחות המקפיאות לשד עצם
והשקיעות המעטות שעוד נותרו
והכלבים במרדפם חסר הפשר
אחר ריחות הציד והשום.
לשם אני הולך.
כנוע ומובס. פצוע ומותש.
מחוסר התכלית המטופשת
וצער הברירה היחידה.
והמילים מזמזמות בתוך ראשי
שירה שאין בי כוח לא לשמוע
הנפש והגוף אחד הם.
הגוף הוא כלי הרכב, הנפש הנהג.
הגוף הוא כד אורגני, הנפש המשקה שאך נמזג.
ואין בי כוח לא לשמוע
המילים המזמזמות בתוך ראשי
אתה הוא האתה. אני הוא האני.
אבל אני יודע, ידיעה שאין בה לנחם,
שכל השקר המאוס
והאמת המאוסה כמוהו באותה מידה
הם רק תנועת המלקחיים
הסוגרת על חיי להצמידם
לאדמה המעונה
ולחול התובעני המענה בה.
לא. אין בי נחמה.
אין בי נחמה להתעטף בה.
המקום בו השמיים פוגשים בקרקע.
לשם אני הולך
לשם אני מובל
אל הקרקע המושכת מלמטה
אל השמיים המושכים מעל.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.