הייתי בדיוק בדרכי למשחק של מכבי. אמנם לא פיינל פור, אבל
בשביל החבר'ה האווירה והנצחון הכמעט ודאי - מה לא עושים. הימים
קשים וכל הטבעה של האפמן הוא כמו לשים snooze על המציאות
ולהשאיר אותה בחוץ לעוד כמה שניות. הייתי חייב לצאת. אבל אז,
בדיוק אז, כשבאתי להתנתק מהרשת, אחרי שיטוט משועמם שבא להעביר
את הזמן עד המשחק, מאותת לי ה-ICQ. מישהו החליט לדבר איתי.
אני עוד לא החלטתי אם אני בעד אנשים שיטרידו אותי בהודעות בלי
שאני מכיר אותם או שאני נגד התופעה החברתית הזו. בין כה וכה,
באותו הרגע קיבלתי את ה: "א-או" והסמל הקטנטן שמהבהב ומנפנף:
"קרא אותי! קרא אותי עכשיו כאילו אין מחר, ג'וני!". כבר הייתי
באיחור למשחק אבל לא יכולתי להשאיר את ההודעה מיותמת בלי
קוראים. כמה זה כבר עולה לי? אז פתחתי.
"עזרו לדובי הפנדה, http://www.iluvpanda.com" - זו כל ההודעה.
התעצבנתי. לא שיש לי משהו נגד דובי פנדה, אבל בשביל זה הייתי
צריך את כל הדילמות האלה? החזרתי "אמא שלך דובת פנדה" והרגשתי
מרוצה. עכשיו אפשר לסגור את הכל וללכת. נתתי את תרומתי לתרבות
הישראלית ולעם (ולדובים) היושבים בציון.
כמובן, לפני שהספקתי לסגור קיבלתי מענה הולם. "תודה, גם אתה
ייצור נפלא. רק אושר, ידידי. רק אושר".
אני לא יודע מה קרה לי, אבל עניתי גם על ההודעה הזו. וגם על
הבאה. וגם על זו שאחריה. בין לבין הצצתי גם בפרטי המשתמש של
בנו של דובת הפנדה שהתברר כבת ולא בן בכלל. בגיל שלי ואפילו די
שנונה. גרה לא רחוק מכאן ואבא שלה אינז'ינר. לא, סתם. השיחה
זרמה ונותרתי כל כך מרותק. בקיצור - את האפמן כבר לא ראיתי
באותו יום.
למחרת כשהתחברתי כבר לא יכולתי לחכות שתהיה מחוברת. אחרי חצי
שעה שהייתי מחובר שמעתי מהמטבח את הקריאה המיוחלת: "א-או".
אחרי שבאתי בריצה התאכזבתי לראות שזה היה אמנון בכלל, ששאל אם
אני בא מחר עם החבר'ה לפאב הקבוע. אחרי חצי שעה נוספת זו הייתה
היא, סוף-סוף. דיברנו ודיברנו.
למחרת לא הגעתי גם לפאב מרוב שהתמכרתי. מעולם לא נפגשנו. עם
הזמן הקשר הלך והתפתח, אח"כ ידע הפוגות, עליות, מורדות. הייתי
מאוד משוכנע שיכול מאוד להיות שזאת האישה שתמיד חיפשתי אבל אני
צריך עוד איזו שיחה או שתיים כדי לדעת את זה בוודאות.
הזמן עבר, "לא רואים אותך", "אותי לא רואים? איפה אתה היית
ב-70 שנה האחרונות?", "טוב, ספרי, ספרי לי מה קורה איתך"
והשיחה הייתה חוזרת לזרימה האופיינית לשיחות שלנו. עם הזמן
שמתי לב שהיא החליפה ניק. החליטה לקרוא לעצמה בשם אחר. לא
הפריע לי באמת. המשכנו לדבר, לשאול, להתעניין. היא נשמעה שונה
קצת מאותה אחת שהכרתי בהתחלה, אבל זה לא שינה לי. עדיין היא
הייתה אותה הבחורה שאני כנראה מחפש.
"אז מה? ניפגש?" היא שלחה יום אחד
"נראה, אני צריך למצוא זמן" תירצתי. אני לא יודע מאיפה הגיע
הקול הזה מבפנים ומי לחץ על ה-play, אבל אני יודע ששמעתי שהוא
אמר לי שעדיף לחכות עם זה קצת. שזה לא מתאים עדיין. הוא לא
הסביר, אבל קול פנימי זה משהו שמקשיבים לו.
המשכנו ככה בלי להיפגש. פגשתי אותה במקרה גם ב-IRC. היא החליטה
לכנות את עצמה Salamandra. שם לא כל כך קשור, אך כשהתחלתי לדבר
איתה הבנתי שהיא אותה אחת שהכרתי מה-ICQ ובבפוקס פגשתי אותה גם
כאן. לא האמנתי - אמרתי שצירוף מקרים כזה הוא נדיר וזה חייב
להיות משמיים. אין! אלוהים מוריד אלי את ההתאמה המושלמת. אני
כבר יודע איך היא נראית בערך. היא תיארה לי. אני גם ממש מכיר
אותה. אני יכול לשמוע את הקול המתוק שלה בין האותיות והחיוך
שלה - אחחח... החיוך! צבוע ורוד, עם שתי עיניים קטנות ופה קעור
שכולו סימטריה מושלמת וסימפטיה טהורה. איך אפשר לעמוד בפני
החיוך שלה?

אני לא זוכר איך זה הגיע למצב של היום. אני זוכר שאהובתי
הדיגיטלית סבלה תקופה ארוכה מסכיזופרניה וירטואלית. היא הייתה
משתמשת בשלושה כינויים קבועים שהחליפה ביניהם באופן די קבוע.
פעם Salamandra ב-IRC, פעם Kathy במסנג'ר, פעם limorit
ב-ICQ... כל פעם שהשתמשה בכינוי אחר הייתה זוכרת משפטים אחרים
שאמרנו בינינו. אף פעם היא לא הייתה מקשרת בין דמויות.
כן, האישה המושלמת שלי אמנם סבלה מהבעיה הקטנה הזו, אך האופי
המושלם שלה היה נשמר תמיד. תמיד יכולתי לראות את השנינות,
התבונה, הלב - כל התכונות האמיתיות שחיפשתי והיו בה. לא יכולתי
להפסיק את זה רק בגלל הבעיה המינורית הזו. אולי זה איזה שטיק
כזה. משחק שהיא משחקת איתי כדי למשוך עניין. כדי שלא לשעמם.
לספק שלוש מאהבות באהובה אחת. רב תכליתית.
התאהבתי.

גם כשראיתי את Kathy ואת Salamandra מחוברות באותו זמן ומדברות
איתי על נושאים שונים לגמרי, לא חשדתי בדבר. שיתפתי פעולה עם
המשחק. אפילו שכנעתי את עצמי שאסור לאף אחת מהם לדעת על קיומה
של האחרת, כי אז זה יקפיץ כמה פיוזים סכיזופרניים והיא עלולה
להזיק לעצמה. היא בטח צוחקת עכשיו, כשהיא מתחברת עם הניק האחר
ל-ICQ ושואלת מה נשמע ומתפלאת על כל דבר שכבר אמרתי לה לפני 10
דקות בIRC. תמיד בתקופה שהייתי שואל אותה על המחלה היא הייתה
כותבת: "על איזה סכיזופרניה אתה מדבר?" או "כן, סכיזופרניה.
תכיר - אני מושיקו ואני חבר של לימור" אם הייתה במצב רוח
ציני.

ואז יום אחד נפגשנו. Salamandra ואני. טיילנו ברחובות העיר
הגדולה. אני חושב שזה היום שבו איבדתי קצת את זה. היא הייתה כל
כך שונה ממי שהכרתי. הייתי בטוח שהיא שלחה איזו חברה שלה
במקומה. כי הרי לא יכול להיות שהדיבור שלה כזה מעצבן. בצ'ט היא
הייתה נשמעת מתוקה וכאן מולי הקול שלה היה שילוב מוזר בין אלי
ישראלי, אביב גפן ואורלי זילברשץ-בנאי. משהו מאיים כזה. היא גם
לא זרמה כמו בצ'ט. את השורות השנונות שהייתה דופקת בשיחות
הארוכות שלנו לא מצאתי בים השתיקות המוחשיות שהיו בינינו. כי
ברחובות תל-אביב, כשאתה מטייל עם בנאדם, אתה לא יכול לפתוח
חלון אחר עם בנאדם אחר שימלא את החורים בשיחה שלך עם
Salamandra. אני כמובן לא צריך לספר על החיוך שהיה כל כך שונה
מזה שהכרתי בצ'אטים. חוץ מהעובדה שהוא היה מאונך ולא מאוזן,
הוא גם לא היה בדיוק החיוך המושלם.
שלא תבינו אותי לא נכון, לימור הייתה בחורה שרבים היו עושים
הרבה כדי להשיג אותה. אבל האכזבה הייתה גדולה מדי. חזרתי הביתה
והשארתי את התקווה לאישה המושלמת שלי זרוקה איפושהו ברחובות
תל-אביב בין פחי האשפה המסריחים מהשביתה.

לא התחברתי לרשת איזה חודש מההלם. אחרי חודש, limorit ב-ICQ
שולחת אלי: "איפה אתה? דב פנדה נכחד שלי". אז נכון, היא כבר לא
המושלמת, אבל עדיין לא בכל מקום אתה מקבל אהבה כזו מאנשים שאתה
לא באמת מכיר. "דב פנדה נכחד שלה", חשבתי בגיחוך. כנראה שהיא
לא הייתה כל כך מאוכזבת.
אמרתי לה שבפגישה קצת התבאסתי והיא שוב שיחקה אותה לא מבינה.
כאילו הסכיזופרניה הזו לא קיימת. כדי לשתף פעולה ובגלל שהיא כל
כך התעקשה, הסכמתי להיפגש איתה.
היא כמובן נתנה כתובת אחרת כדי שתהיה כיסוי לזהות הלימורית
השניה שלה. נפגשנו בכתובת האחרת.

בדיוק שם היה רגע השבירה. עכשיו כשאני יושב על הספה במשרדו של
ד"ר פורטביצקי הפסיכולוג אני כבר פחות או יותר מבין מה קרה.
נחזור אחורה.
הגעתי לכתובת שlimorit נתנה. למטה חיכתה איזו בחורה אחרת . קצת
צפוי עם כל המשחקים שלה. "שלום, אסף?" הסתכלתי עליה במבט
חשדני. מה היא רוצה ולמה היא חטפה את לימור. שוב טריק עם חברה?
אז אולי קודם זו לא הייתה לימור והפעם זו לימור. "כן," אמרתי
בהתלהבות מתפרצת, משתכנע במחשבה שאולי קודם זה היה רק סתם
ועכשיו זה הדבר האמיתי, אחרי הכל, כשפנתה אלי, הקול שלה נשמע
הרבה יותר קרוב למה שחשבתי שהכרתי מהשיחות במחשב.
"לימור?" וידאתי.
"כן! מה נשמע?" היא חייכה. החיוך היה קצת פחות מוצלח משל החברה
שהיא שלחה, אבל הקול הרבה יותר מלטף.
"איזה מצחיקה את! מה היה הקטע הזה עם החברה שלך לפני חודש? מה
את לא סומכת עלי?"
"על מה אתה מדבר? עוד פעם אתה בא אלי עם החברות הדמיוניות
והפיצול-אישיות הזה שלך?"
"פיצול אישיות שלי? נו די כבר, אם את רוצה שנמשיך להיפגש
אנחנו חייבים להפסיק את המשחק הזה"
הדיאלוג הזה נמשך לא עוד הרבה זמן. שנינו התעצבנו והלכתי אחרי
מספר דקות. מסרב להאמין לה ומלא ספקות בנוגע לכל השיחות שלנו.

ד"ר פורטביצקי אמר, או יותר נכון - כיוון אותי לומר שאולי בעצם
הן היו שלוש בחורות שונות. שאת כל אחת מהן ניסיתי להתאים
לאיזשהו מודל שלי, של אישה מושלמת שהייתה יציר דמיוני. זאת
אומרת - אני בניתי בראש את המראה שלה והמאפיינים שלה - כמו
בובה בחלון ראווה: יפה אך דוממת - ושלוש הלימוריות רק הפיחו
בדמות האישה שלי את החיים. בלי הבנות לא יכולתי לדבר עם האישה
שלי. בלי האישה שלי הבנות לא היו שוות יותר מדי.
לכן ברגע שהוירטואלי הפך מציאותי, העולמות התנגשו ואני
התמוטטתי קצת, לפחות מבחינה נפשית.
כן, זו המסקנה.
"אז אני יכול להיות שאסור לי להיפגש עם בנות הרשת. זה מה שאתה
אומר בעצם" רציתי לקבל אישור אקדמאי להנחה שלי.
"אם אתה חושב שזה מה שטוב לך" הוא ענה בחמקניות אופיינית.

מה טוב לי? אני לא יודע. אבל כל עוד אני מדבר עם האישה המושלמת
שלי, העולם נראה יפה. אמנם לבנות המציאות שאני זקוק להן קצת
קשה להתחרות מול הדמיונית המושלמת וכל העולם הוירטואלי הזה לא
מציאותי, אבל תראו לי מקום אחר שבו אני יכול לדבר איתה. עם
האישה שאני תמיד רציתי.

חזרתי לרשת. אבל אחרי שנה וחצי, זרקתי את המחשב.


الله اكبر