בשתי גרסאות;


1-
איך אהבת אותי רפה נפש כמוך אינך אלא צל אדם שמבקש להתמוגג תחת
הגנה כוזבת והרחם מסרב להכיל אותך שוב.
מכרתי לך מלים שלא היו שקרים לא היו ועכשיו שדים ירוקים בחשיכה
בוהקים ואומרים לי שקץ. ודי לי ממך למרות שהפיקציה הזאת מתוקה
לי למדי, אני צריכה אור אחר חלש יותר והגיוני אל תחשוב יותר
מדי על המחר חבר, לך תקנה לך איזה אבטיח ותחתוך אותו קטן קטן
תחשוב עלי גדולה גדולה תאכל, תבלע, תבכה.
אני אדע, זוכר, אמרת שאני מרגישה אותך, כבר לא. אתמול שכבתי על
הרצפה, נכון שמיטה זה יותר הגיוני אבל נמאס לי לשקר
הצלבתי רגליים באוויר ופתחתי וסגרתי אותן, חשבתי עליך
ואיך מר לך איך היית מתוסבך בתוך האהבה שלך אלי חיפשת ברקים
והיו רק רעמים, ונהמות.
אולי היום הזה יהיה ארוך משחשבת אולי תלמד קודם להכיר את עצמך
תפסיק למכור מלים בזול תצא כבר מהבור שלך תתגלח.
יקרה מפז שלמות נוטפת מאצבעותיי ובין מילותיי אתה מכור אתה
גמור תתפכח כבר תלוש אחד, אקרא בשמו בין חדרי חדרים אולי תבין
לך תבין.
כל דבר נגמר ואני הזהרתי אותך להתאהב תמיד אמרת שאני עושה לך
כל כך טוב ואיך זה כיף לישון לשכוח לחלום ללגום יין להיות
אחר.
הווה אחד עתיד גדול , אתה רגוע ואיך תדע בסך הכל פיסת אנוש
רעועה דקיקה בקושי, הכבדות שלך תמיד עשתה לי רע דברים משתנים
אנשים בתנועה
עונות מתחלפות רגשות חולפים סערות שוככות געגועים מתים
סנטימנטים בורחים גם סמרטוטים מתייבשים.
מחר תקום בבוקר, לא אהיה שם.




2-
אני שותה את העלטה שלך הרקבון הזה חוצב בי מחילות אחרונות של
דאגה כשאתה מלטף את בטני בפעם האחרונה, אצבעות רכות של ילד
מהופנט, ריח נעורים שאולי לא יחזור, והמודעות הזו צורבת בי
כחומצה קטלנית שנשפכה בין קרביי. אז אתה שואג, גדול כל כך, קטן
כל כך, לאור ירח מוכה גורל מתרפק, נחנק ודומם. זה מפחיד, ואין
לי מלים לתאר. מלים זה משהו שהיה לי תמיד, כשהתאהבת בי דרך ראי
של אותיות, ונמסת ונרגעת ואיפה אתה עכשיו?
לא כאן, מחפש. הגוף שלך, זה משהו שהיה כל כך ברור לי, חסר ספק,
עכשיו אתה משתנה לי. והשינוי הזה, הוא גדול עלי, עוד פעם כל
העניין הזה של הגודל, בוא נגיע יחד לעמק השווה. בוא תחזור אלי
בדמדומים האלה אקבל אותך ולא אשאל עוד שאלות, ברית שחקקתי עם
ליבך, ההתמסרות הזאת חוצבת בי צלקות שלא יגלידו, גם כשתסתיים
הסערה. והסערה הזאת, היא שלי, אך שלי, ואיפה אתה בכל זה? מלטף
ושותק, והולך לאיבוד רק עוד קצת.
אני צועקת בדממה את השם שלך, אתה ישן. מסננת בין שיניי "לך
תזדיין" ובוערים בחובי הרגשות. אחולל בך אונס אחרון, בלי מלים,
אחדור אל התסכול שלך, מתחת לפני העור, מבעד לשכבה העבה הזאת,
המחוספסת, של הריחוק.
אדים של יין וזכרונות מעורפלים מתערבבים בי לשקר לעצמי שטוב.
אם היית מכיר אז היית יודע והיית נזהר לא לגעת, לא ככה, לא שם.
תגע בי. רק תגע בי ואשתוק אל תוך ההזיה הזאת.
על מה אתה חולם, גמד? מה אתה רואה? האם השמיים שלך נופלים כמו
שלי? האם הכהות הזאת עוטפת גם אותך בין גלגולי אישונים
מוטרדים? הבדידות הזאת, בחשיכה העמוקה הזאת, היא נושקת לטירוף
שלי, מזילה דמעות קשות על לחי מתורגלת. לך להזדיין גמד. לך
להזדיין על כל מה שמתחולל בי עכשיו. לך תרקב על ערש דווי
האהבה, הנעורים, התמימות. לך תתפתל על המהות האחרונה שנודפת
מאיתנו לאור נרות מעופשים שקנית בחג אהבה, כשעוד הכל היה ברור
כל כך.  לך תגווע לך בשקט, לא מול העיניים שלי. לך תתאבל עלי.
לך תתאבל על החיים שלך בלעדי. ותקום כבר, ותיתן לי נשיקה.