מבוסס על מדור 'מסביב לעולם' בידיעות אחרונות של ה- 4/8/99

אפיזודה ראשונה

דוור איש ברקוקוט

1
בבוקר השלישי של השרב הגיעו מים עד נפש. כבר שבועיים המצב רק
מחמיר. כל פעם הלכתי אל יורגן ושאלתי אותו 'להבליג? הגיעו מים
עד נפש?'. ויורגן היה אומר 'בני משפחת ברקוקוט הבליגו תמיד
ויבליגו לעד'. לו רק היו קצת גשם שיקרר. אבל היה חם. כל כך חם
שהתחתונים נדבקו לי לביצים, ובסיום היום לתלוש אותם מהן כאב
כמו לתלוש נייר דבק.
ביום שבת בערב, כששכבתי במיטתי מעולף למחצה, הטלויזיה פתוחה
בקולי קולות, ואני שומר על שפיותי רק משום שאני יודע שאנשי
המזגנים אמורים להגיע בדקות הקרובות, הופיעה שוב בתוך הקופסה
אותה בחורה חיננית מהמזגן שמספרת לנו כמה רע יהיה בעתיד. המפות
הסינופטיות הופיעו מאחורי דמותה והיא קראה 'בימים הקרובים יהיה
חם, הרבה יותר חם! החל ממחר שרב!'. כיביתי את הטלויזיה, גם
בגלל שיורגנה בדיוק הופיעה והבטחתי שנכין ארוחת ערב ביחד.
שכחתי מזה לגמרי, וכשהופיעה הייתי לבוש בתחתונים בלבד. יורגנה
לא נבהלה כשראתה אותי והודיעה שהיא מחכה בסלון.  שלא כהרגלי לא
התלבשתי בטוקסידו אלא במכנסיים קצרים וחולצת טריקו.
'מה קרה?' שאלה יורגנה כשיצאתי לסלון בלבושי הבלתי רשמי.
'נמאס לי' אמרתי. 'חם לי'.
יורגנה פלטה אנחה. 'אתה יודע שבני משפחת ברקוקוט הבליגו תמיד
ויבליגו לעד'.
'נמאס לי מהמשפט הזה אמרתי לה'. פתאום הדם עלה לי למוח. 'בני
משפחת ברקוקוט הבליגו תמיד רק משום שכל פעם שנולד בן חדש
למשפחת ברקוקוט הדבר הראשון שהוא שומע זה שברקוקוט הבליגו לעד
ויבליגו תמיד'.
'ברקוקוט הבליגו עוד מימי ויליאם הראשון, הם הבליגו כל זמן
ויליאם השני, וגם בימי ויליאם השלישי ובמשך המאה ה20 כולה.'
'אז השבוע ברקוקוט מפסיקים להבליג' קבעתי.
יורגנה סקרה אותי בעיניים בוחנות, לא בטוחה בנוגע למידת
רצינותי. 'אתה לא צוחק? אהה?'. 'אני רציני לחלוטין. נמאס לי
שכולם חושבים שברקוקוט  זה איזה סמרטוט שאפשר לנגב איתו את
הרצפה והוא לא יגיב אף פעם'.
'זה ייצור מהומה גדולה אתה יודע?' היא אמרה.
'אני יודע'.
'חצי מההיסטוריה של הולנד בנויה על הבלגת ברקוקוט. באפוקליפסה
ההולנדית כתוב שכשברקוקוט יפסיקו להבליג יבוא סוף העולם'.
'אני יודע' אמרתי 'זה סתם שטויות'.
'אני יודעת שזה שטויות' היא אמרה 'אבל להרבה אנשים השטויות
האלו חשובות'.
שתקנו מספר שניות.
'הם ינדו אותך, אתה יודע' היא אמרה.
'מי? שירות הדואר או בני משפחת ברקוקוט'.
היא שתקה ונאנחה. 'כולם' אמרה, 'הם ינדו אותך כמו כלום'.
'הם יכולים מצדי לנדות אותי ממשפחת ברקוקוט. חושבים שזה גאווה
גדולה להופיע באפוקליפסה ההולנדית. אני לא מבין מה הזכות
הגדולה בלהבליג כל הזמן. את יודעת מה? אפילו לא אכפת לי כבר
לשנות את השם לאיזה 'ורמיר' חסר אופי. אפילו אני אעבור לאן
שהוא. לארה"ב נניח, שמה בן אדם יכול לפחות לחיות איך שהוא
רוצה'.
'ומאיפה אתה יודע כל כך הרבה על ארצות הברית ביורן איש
ברקוקוט' תבעה לפתע יורגנה במפתיע.
'אני ראיתי בסרטים' קראתי. 'אני ראיתי בסרטים וקראתי בספרים,
ואני לא מתבייש בכך'.
'אתה יודע שאסור לאנשי ברקוקוט לראות סרטים' היא אמרה. הפעם
היא נשמעה באמת כועסת.
'אמרתי לך כבר שלא אכפת לי. בכל ארץ בעולם משפחות מרכזיות
מקבלות זכויות, רק אצלנו הן מתבקשות להבליג כל העת בטענה שאם
לא תגיע אפוקליפסה או משהו מגוחך מהסוג'.
היא הביטה עלי בזעף ושתקה. הבטנו אחד על השני בכעס וחוסר רצון
להבין במשך כמעט דקה, לבסוף חייכה ושאלה.
'ובאיזה סרט ראית, אם מותר לי לשאול, שכל כך טוב שם, בארצות
הברית?'.
'ראיתי את זה בסרט מגלה את אמריקה עם הכושי המצחיק אדי מרפי'.
היא סיננה משהו בזעם.
'בא לך עדיין להכין אוכל ביחד' שאלתי.
היא צחקה. 'ביורן, אתה משהו מיוחד, לא איש ברקוקוט טיפוסי,
הייתי אומרת. תעביר לי את המסננת בבקשה'.
'אין חשמל' אמרתי 'הכל קרס בגלל המזגנים'.
'הבלג, איש ברקוקוט, הבלג!' היא אמרה וצחקה.
'יורגנה, את יכולה לצחוק אבל אני אומר לך שאני לא מתכוון
להבליג עוד הרבה זמן. סבלנותו של איש ברקוקוט מתחילה לפקוע'.
הפעם הבליעה צחקוקיה בחיוך רחב והתקרבה אלי באיטיות. היא
הצמידה גופה לגופי וקרבה אפה לאוזני כאילו היא מתכוונת ללחוש
לי סוד אבל היא רק אמרה 'אתה חמוד איש ברקוקוט' ונישקה אותי על
הלחי.
'כל הזמן מתייחסים לאנשי ברקוקוט כאילו אנו איזו בובות גומי
חמודות של כל הולנד. עוד כמה שנים כבר יימכרו בכיכר דאם בובות
חמודות מכוסות פרווה בדמותנו לתיירים. פה בארמלו, המצב גרוע
במיוחד. אמא שלי פעם אמרה שיש לי מזג חזק מדי שלא יאה לאיש
ברקוקוט אבל אולי אני ממזר' רטנתי בכעס.
יורגנה צחקקה. 'אתה לא איש ברקוקוט טיפוסי, ביורן איש ברקוקוט'
חזרה ואמרה.
ביום ראשון הופעתי לעבודה בדיוק מופתי, כיאה לאיש ברקוקוט.
יורגנה כבר עמדה בדלת בחצאית המיני הכחלחלה החמודה, תיק
המכתבים החום שלה תלוי על צדה באופן חינני כמו ילקוט על תלמידה
בדרכה לבית הספר.
'את חמודה, יורגנה אשת וונדל' אמרתי לה ונישקתי אותה על הלחי
'מאיפה הבאת את החצאית הזו? היא יפה מאוד'.
'חשבתי שבגלל שכל כך חם, כבר אגיע עם חצאית. נמאס לי מהמכנסיים
החמות האלו' היא אמרה וחייכה.  החצאית התאימה לה מאוד. היא
נראתה יפה מתמיד עם הרגליים הצרות והארוכות שלה חשופות כמעט
במלואן. הן היו לבנות. שמתי לב שגילחה אותן מאתמול.
'וורמונט מרשה לך להסתובב ככה?'  שאלתי.
'כן, למה?'.
'חשבתי שמכנסיים קצרים אינם מותרים לאנשי שירות הדואר'.
'אולי לאנשי שירות הדואר לא, אבל לנשות שירות הדואר כן!'
אמרה.
'זה לא צודק' אמרתי.
'מקנא? ביורן איש ברקוקוט' שאלה בקנטרנות.
'אני לא מקנא' רטנתי, 'זה פשוט לא צודק'.
'לפתע הגיע יורגן.
'יורגן' קראתי 'תראה, הם מרשים לבנות ללכת עם חצאיות קצרות.'
'וגם עם מכנסיים קצרים' הוסיפה יורגנה.
'ולנו הם לא מרשים כלום'.
'תבליג איש ברקוקוט. תמשיך להבליג' אמר יורגן.
בלעתי את רוקי, רציתי לכעוס עליו. 'אני הולך לוורמונט' אמרתי
'אני הולך לצעוק עליו'.
'טוב, תפגוש אותי בבית הדואר הראשי בשעה 12:00. אני רוצה לאכול
אתך ארוחת ערב, ביורן' אמרה יורגנה וחייכה את חיוכה המקסים.
'החצאית הזו מתאימה לך' אמרתי לה שוב. הבטתי על הטוסיק החמוד
שלה לרגע, כשהחלה מעכסת דרכה החוצה, ואז קראתי בקול רם 'ביורן
איש ברקוקוט מפסיק להבליג'.
התחלתי לטפס את המדרגות המובילות למשרדו של וורמונט. המחשבות
התרוצצו במוחי. למרבה הגיחוך אפילו אותן אמונות קדומות שהוטבעו
בי מילדות דרשו את מקומן באותם רגעים חטופים. הייתי חושש שברגע
שאפתח את פי בקריאה פורקת עול ייפתחו לפתע ארובות השמיים
והאפוקליפסה תתחיל. 3000 ימי גשם רצופים ללא שמש הובטחו
באפוקליפסה, לזה לפחות ציפיתי. וורמונט לא יהיה קליל לגבי המרד
הספונטני הזה, גם. הוא ייקח את זה קשה, הייתי בטוח.
סטלה ישבה במשרד הקבלה.
'אני רוצה לראות את וורמונט' אמרתי בהחלטיות שהבהילה אותה
לרגע.
'ביורן, תרגע' היא אמרה, 'אתה לא רוצה לעורר מהומות, נכון.
תזכור שאתה איש ברקוקוט'.
לא ידעתי כיצד להגיב ללא לגלוש לאלימות. רציתי כל כך להבהיר
סוף סוף את הנקודה שלי לכולם. דפקתי על השולחן וקראתי 'אני לא
איש ברקוקוט, יותר. מעתה, קראי לי, ביורן איש ורמיר, ואני
מפסיק להבליג'.
סטלה לא איבדה עשתונותיה. 'אתה לא קובע את המשפחה שלך, אתה
יודע. גם בני משפחת ויליאם העתיקה נולדו לתוך המלוכה ולא קראו
על כך תיגר. הם לא ניסו להתחמק מהמלוכה כל הזמן'.
'אבל זה לא אותו הדבר, אני לא נולדתי מלך. נולדתי למשפחה של
דפוקים'
'אתה יודע שזה לא נכון. המשפחה שלכם מופיעה בכל ספרי ההיסטוריה
של הולנד. בזכות הבלגת משפחת ברקוקוט ניצלה הולנד בימי
נפוליאון הראשון. ואתה חושב שקל כל כך להיות מלך? זה לא כזה
קל! זה הרבה אחריות! אתה חושב שויליאם השלישי לא רצה לעזוב את
הכל ולהצטרף לפשוטי העם. להתיישב באיזה שדה חיטה צהבהב ולכרסם
תירס יחד עם ואן גוך? בטח שהוא רצה! אבל הוא ידע שנולד מלך
ועליו להנהיג עם!'.
'עדיף להיוולד מלך מאשר להיוולד ברקוקוט' אמרתי 'לפחות הם לא
צריכים לעבוד בדואר בחום הדפוק הזה עם מכנסיים ארוכים. ואת סתם
ממציאה דברים. אני בטוח שויליאם השלישי אפילו לא ידע מי זה ואך
גוך. הייתה לו בת וקראו לו וילהלמה והוא חי חיים נורמלים כמו
כל האנשים'.
'תעשה מה שאתה רוצה, ביורן' אמרה ומשכה בכתפיה. המשכתי
והתפרצתי למשרדו של וורמונט. הוא היה שקוע במסמכים.
קראתי 'וורמונט, נמאס לי. מהיום אני בא לעבודה עם מכנסיים
קצרים'.
וורמונט זעם. 'ביורן, אני יודע שאתה חושב שאתה לא כמו כולם אבל
אתה בדיוק כמו כולם. אנשי דואר לובשים רק מכנסיים ארוכים
בהולנד ואתה תבליג כמו איש ברקוקוט טוב או שאני אעיף אותך מפה
לכל הרוחות'.
'אתה לא מאיים עלי' אמרתי 'אני אלך לעיתונות ואספר'.
'על מה בדיוק, אם אפשר לשאול?' קרא וורמונט.
'על אפליה מינית. למה לבנות מותר ללבוש חצאיות מיני או אפילו
מכנסיים קצרים ולבנים לא?'.
'ביורן, אני שולח אותך לשלושה ימים חופש על חשבון המערכת. לך
הביתה, תנוח קצת ואני מקווה שכשתחזור, עוד שלושה ימים, תקבל
קצת שכל ותופיע פה במכנסיים ארוכים כמו כולם.'
יצאתי מהמשרד זועף יותר מתמיד ובהחלטה נחושה להפסיק להבליג.



height=425>




2

יום שני. וילהלם ביקר אותי. ניסה להניא אותי מלבצע צעד נמהר.
אמר שכל הולנד תולה בי את עיניה. אמרתי לו שאני לא הגיבור
שהולנד מחפשת ושיפסיקו לתלות בי עיניים כמו כבשים פועות.
'ביורן' וילהלם אמר ותלה בי עיניים גדולות ועייפות. 'אני זוכר
כשנולדת. היית כל כך קטן שאמא שלך, האל ישמור על נשמתה, פחדה
להניק אותך. היא פחדה אפילו לקחת אותך מבית החולים. מהרגע
הראשון שראיתי אותך ידעתי שתהיה משהו מיוחד. היית הבן הראשון
לדור החדש של משפחתנו, ציפינו לך כמעט כעשרים שנה. כשהגעת
(והיית לי האח הקטן לו ציפתי זמן כה רב) היית למעני כמעט
כמשיח. הייתי מקריא לך דוסטוייבסקי בעריסה ואתה היית בוכה'.
עתה חייך בעודו נזכר וקרא 'אתה לא אהבת דוסטוייבסקי! הייתי
קורא לך את החלקים של דימטרי בקול גדול ומפחיד ואתה היית
מתכווץ בתוך העריסה בפחד'. הוא שוב צחק. העיניים של וילהלם היו
פעם גדולות יותר, אבל עם השנים הן נסגרות לאיטן, נעצמות
באיטיות, הופכות מצומצמות. 'היית תינוק כל כך צחקן. אפשר היה
להשתגע.' הוא צחק שוב והתרגש בחוותו את העבר מחדש.
'היית. זה משהו. כל הזמן מחייך. כאילו נולדת עם סוד האושר. אף
פעם כמעט לא בכית. וצבע פנים היה לך, כשגדלת קצת, חום בהיר
ויפהפה, מסומק ומלא צבע'.
דודי וילהלם היה גבוה בקומתו ורזה בגופו. הוא היה מתרגש ובא
לידי בכי בקלות. תכונה זו הייתה תמיד מביאה אותנו לידי מבוכה
במשפחה, כאשר היה לפתע מתרגש על דבר פעוט ליד שולחן האוכל
ופורץ בבכי מר. אולם כמעט תמיד היה זה בכי של אושר. סבתי ואמי
היו תמיד אומרות 'ילדים תזהרו שלא להתפרע מדי כשדוד וילהלם
בסביבה. שלא יתחיל לבכות'.
הפרטים השוליים ביותר, כגון משחק הילדים מסביב לשולחן הסעודה,
או עלה נושר, או חבר הקורא שלום לחברו, היו מספיקים על מנת
לגרום לדוד וילהלם לחייך חיוך מאושר ולפרוץ בפרץ בכי נרגש. עתה
שוב עמדו הדמעות בעיניו. הוא חייך אלי את אותו חיוך מימי וקרא
'ביורן. אתה איש ברקוקוט! האין הדבר גורם לך אושר?' לפתע פרש
זרועותיו הרזות וחיבק אותי, פורץ בבכי מר.
'בחיי, שזה יפה ביורן, בחיי. אמך, אשת ברקוקוט, היית מאושרת אם
הייתה רואה אותנו כאן עכשיו'.
לא הבנתי למה הוא מתכוון. וילהלם נותר האחרון מדורו במשפחה.
סבתא נהגה להגיד שהוא איש האלוהים היחיד במשפחת ברקוקוט, ואכן
הוא יועד בעבר לכמורה, אולם בבית הספר לכמורה היה פורץ בבכי
כמעט תמיד בזמן המיסות והתפילות. הכמרים אמרו שמעולם לא ראו
דבר כזה. מין עודף אדיקות שכזה. כשהיו שואלים אותו על כך היה
פורץ בבכי וקורא ובשמחה. 'אבל זה הרי כל כך יפה, הכל'. עיניו
היו מתנוצצות והוא היה מתחיל לדבר בשמחה על האלוהים שנמצא בכל.
לבסוף החליט ההגמון המקומי כי עדיין לא נשמע על כומר שיפרוץ
בבכי בשעת מיסה והדבר לא ישמע לראשונה במחוז ארמלו, ווילהלם
איש ברקוקוט גורש בבושת פנים מבית הספר לכמורה תחת הנימוק
'אדיקות לא הגיונית' או משהו מהסוג.
על כך אמרה סבתא שהדת נראית כפי שהיא נראית משום שכל אדם שהוא
איש אלוהים אמיתי מגורש משם על ידי הפקידים. 'נו, אני יכולה
לתאר לעצמי שלו היו מגיעים היום להתחנך בבית הספר לכמורה היו
מגורשים גם הקדושים פטר ופול בכבודם ובעצמם' קראה, סופקת
בידיה.
וילהלם עצמו התקבל למשרת מורה בבית הספר היסודי של ארמלו, והיה
פורץ לעיתים קרובות בבכי מאושר בזמן השיעורים. למשך זמן רב משך
הדבר תשומת לב מצידם של ההורים שחששו שילדיהם יהפכו לנשיים
באופיים או יחקו דמויות בלתי ראויות לחיקוי. הפסיכיאטר המחוזי
הוזמן ועבר איתו שעות ארוכות מתישות ומימיות של ראיונות אולם
לא מצא כל דבר שאינו כתיקנו אצל וילהלם שלנו.
הייתי מרוגז. 'דוד וילהלם, אני לא רואה פה שום סיבה לבכות
מאושר' אמרתי 'מדובר פה על אפליה מינית גרידא. בארצות אחרות
ומתוקנות, שלא כמו הולנד, היו מכניסים את כל הרמאים האלו
לכלא'.
דוד וילהלם נכלם לפתע, או שנרגע. בכל אופן, הוא משך ידיו וניגב
את דמעותיו.
'מה אעשה? דוד וילהלם' שאלתי.
'אני לא יודע' אמר וילהלם ונשמע מפוכח מאוד. לפתע נראה עייף
וזקן 'האמת שאיני מבין על מה כאן המהומה כולה. בית ברקוקוט. כן
זהו עסק רציני. בית ההבלגה קראו לנו. אבל, כלומר, אתה אדם
חופשי ביורן, אני לא צריך להגיד לך. אתה אדם מבוגר. נו, אז אני
אלך לי. יש לי שיעור היסטוריה ללמד עוד מספר דקות. ג1 מחכים
ואין מקום שאעדיף לבקר בו'.
לפתע השיב לעצמו את אותה רוח החיים. 'נו, אם תשאל אותי, הייתי
אומר, תעשה מה שטוב לך', קרא, הניף כובעו כלץ זקן ונחלץ
במהירות מהדירה.
שוב נשארתי לבד.
האמת היא שהשרב כבר עמד להשבר, אבל זה לא שינה. זה עניין של
עקרון אמרתי לעצמי. אתה בן שלושים וארבע בעוד חודשיים, ביורן,
חשבתי לעצמי, ואתה לא יכול לחיות את כל החיים שלך רק כאיש
ברקוקוט. לעזאזל, אני בן אדם, חשבתי, לא איש ברקוקוט ולא
הולנדי ולא אף אחד מהדברים הטיפשיים האלה. בן אדם. לא הולנדי,
לא תושב ארמלו, לא איש ברקוקוט ואפילו לא ביורן. בן אדם.

3

יום רביעי בצהריים. בבוקר באתי לדואר במכנסיים ארוכים, לקחתי
את שק הדואר שלי ולפני שיצאתי החלפתי לחצאית מיני קצרה. אחת
מאלו של יורגנה. היה נעים מאוד, האנשים ברחוב צחקו וחלק מעקרות
הבית לחצו לי ידיים בשמחה. פתאום כולם רצו להכיר את הדוור
שלהם. שאלו אותי אם זה מבצע חדש של שירות הדואר. כשהגעתי חזרה
לעבודה וורמונט כבר ציפה לי בזעם. לפני שהספיק לומר לי שאני
מפוטר הודעתי לו שאני מתפטר. הוא נראה מופתע מאוד.
'מה אתה מתכוון לעשות ביורן?' שאלה אותי יורגנה אחר כך כשנסענו
לדירה.
'אני אעבור לאמריקה, אתחיל שם עסק' אמרתי לה וחייכתי. היא אמרה
שהיא תצטער שעזבתי ושהיה נחמד ביחד.
'החל מהיום ביורן איש ברקוקוט הוא קוסמופוליט' אמרתי מאושר.
בערב השרב נשבר.


אפיזודה מס' 2

יום בחייו של סרגיי ז'ילוני/ מעשה משונה

מאת כתבנו 'דימטרי פרוקופייב'

1

סרגיי ז'ילוני התעורר באותו היום כשפניו חבולות. היה זה מכיוון
שיום קודם לכן, במהלך חגיגות יום השחרור לבלארוס בפאב המקומי
השתכר כהוגן ובמהלך התהוללותו משולחת הרסן התנפל על אחת מחברות
המועצה בנסיון לנשקה. הבחורה חבטה בפרצופו מהלומה מהסוג שרק
בחורה אשר גדלה בכפר ניקלואייבקה אשר בבלארוס יכולה אולי לדעת
להלום. סרגיי שקרס על הרצפה, המום לחלוטין מעוצמת החבטה, נגרר
אז לביתו תמוך על כתפי  אישתו הטובה אנה ז'ילוניה וחברו למועצה
בוריס איואנוביץ. שם, בעודו קורא, שיכור כלוט, בקשות סליחה
הלומות שכר, ביניהן היה משרג שירי זימה אשר למד בילדותו בבית
הספר היסודי של ניקולאייבקה הייתה זו מכינה מגבות ספוגות מים
ובהן קרח על מנת לשכך את הכאב  בעינו.
בבוקר, כשתחת עינו שטף דם בגוון כחול כהה, התפלא סרגיי לגלות
שהשעה הינה כבר 9:00 בבוקר כמעט. הוא נבהל לרגע כשחשב שאיחר
לפתיחת דיוני המועצה לאותו היום אולם אז נזכר כי היום הוא יום
שיחרור בלארוס, ולכן, תודה לאל, נדחו דיוני המועצה לשעה מאוחרת
יותר. הוא הפליט אנחת רווחה אליה נתלוותה מיד הרגשת מועקה חסרת
הסבר.  שבב מחשבה עלום מזכרונו המטושטש גרם לו להקדיר פניו
בחרדה, מחשש ששוב התנהג שלא כראוי. משום שעדיין לא ידע מה הוא
הדבר הכה לא ראוי אותו ביצע אמש בלילה, בזמן שיכרונו, התגברו
בו עוד יותר המבוכה והרוגז.
כשחשב על ההתעמתות הקרובה עם אנה אישתו, התעמתות בה יאלץ לסבול
מהמבוכה שבאי ידיעת עוונו, נחמץ ליבו. הוא יכל לשמוע את צעדיה
המהדהדים  מכיוון המטבחון, ואת קול שריקת הסירים. אולם עד כמה
היה שיכור אמש? כשהרים את השמיכה שם לב שהוא לובש באותם
תחתונים אותם לבש אמש. משמעות הדבר הייתה שאשתו נאלצה להלבישו
בלילה הקודם, משום שכשהיה חוזר פיכח מספיק על מנת להתלבש היה
תמיד מחליף תחתוניו לפני הכניסה למיטה. הוא מישש את הצד הימני
של מיטתו שם הייתה אנה מניחה למענו את העיתון מדי יום כדי
שיוכל לקרוא בו מיד כשהתעורר. העיתון לא היה שם. כנראה שהיא
באמת כועסת, חשב לעצמו סרגיי ז'ילוני. אולם מה לעזאזל עשיתי,
שהיא כל כך כועסת? הרהר מבולבל.
נו, מילא, חשב לעצמו. אצטרך לברר בעצמי, רק אסור שתגלה שאיני
זוכר דבר, אחרת תשפד אותי אותה רוסיה חדת מבט בלשונה המושחזת.
הפעם האחרונה שקרה כדבר הזה, הייתה לפני כחצי שנה בערך, כאשר
סרגיי ז'ילוני השיכור שיבח בפאב המקומי את כישוריי המיטה של
אנה ז'ילוניה בפני ציבור שיכורים רב אשר יצאו להפיץ את הבשורות
על אישתו של ראש המועצה בעיירה כולה. לאחר מכן נמנעה אנה
מלשוחח עם סרגיי במשך ששה ימים רצופים.
הוא התיישב על המיטה, סחב חולצה מהמגרה והחל מדדה יחף לכיוון
המטבח כשתחתונים וחולצת כפתורים לבנה לגופו. בדרך נעצר מול
הראי שבחדר המגורים, שם סקר עצמו רגע וסידר מראהו בקפידה, כאדם
המכין עצמו לכניסה למקום בו שופטים גורלות.
בגיל 71 היה סרגיי ז'ילוני זקן מוצק יחסית אם כי מעט כחוש
ונמוך בקומתו. ראשו הקרח כמעט לחלוטין, היה מעוטר במעט שערות
לבנות מצדדיו, ופניו הביעו בדרך כלל הבעה של קשיות כפרית
עקשנית, בלתי מעודנת ומעט זחוחה. הוא המשיך לפסוע ולבסוף נעצר
במפתן דלת המטבח שם הייתה אנה ז'ילוניה טורחת על הכיריים בהכנת
תבשיל טעים זה או אחר מהרפטואר העשיר של אישה מצויינת זו.
הוא עמד בדלת מספר שניות, וכשהבין שאנה, שאינה מרגישה בקיומו,
או לכל הפחות  מתנהגת כאילו אינה, לא תפנה מבטה אליו מרצונה,
קרא לפתע בקול הרגיל ביותר. 'נו, בוקר טוב לך, אנה ז'ילוניה'.
הוא פסע בנחישות לתוך החדר והתיישב על יד שולחן האוכל.
אנה לא ענתה. היא הייתה מעסיקה עצמה ליד הכיריים ואפילו לא
הפנתה מבטה. נו, יכלה לפחות להביט בי, חשב לעצמו סרגיי
ז'ילוני. לא היה עולה לה במאמץ רב. כנראה שעשיתי דבר נוראי
באמת, הוסיף להרהר.
'נו אנה ז'ילוניה. האם לא תגידי לי גם בוקר טוב? האם עד כאן
הגענו, עד שאישה לא תגיד בוקר טוב לבעלה בבוקרו של יום טוב?'
אמר סרגיי שהתרגל במהלך השנים לנפח תמיד דבריו בדרמטיות רבה
ולא נחוצה.
אנה ז'ילוניה, אחת מאותן נשים תמירות אשר אינן מאבדות מזקיפות
קומתן עם השנים, יפהפיה סלאבית ידועה בעברה, הייתה כעת בתחילת
שנות ה70 לחייה.
היא הייתה אישה גבוהה יחסית בקומתה ומוצקה בגופה, אשר הזקנה
עדיין לא נתנה בה אותותיה כמצופה מאישה בגילה. בצעירותה הספיקה
עדיין להימנות על הפרטיזנים במלחמה מול הגרמנים. לקראת אמצע
שנות ה- 40 (שם הכירה את סרגיי, לוחם מחתרת צעיר). כרגע עמדה
ליד הכיריים, מחזיקה בידה את מכסהו של אחד הסירים. על מותניה
נתלה סינר ובפניה שהיו חרושות קמטים נראתה אותה הבעת החלטיות
ונחישות שהייתה כתמרור אזהרה של הפנים לאותם אנשים שהכירו אישה
מצוינת זו.
'סרגיי ז'ילוני, הבוקר יכל אולי להיות טוב, כפי שכל בוקר הינו
טוב, אולם מכיוון שהלילה לא היה טוב, ואם יורשה לי, במידה רבה
באשמתך, סרגיי ז'ילוני, הרי שגם טובו של הבוקר מועב במידה
ניכרת. באשר לארוחת בוקר. האדון הכבוד רשאי להרים עצמו מכיסאו
ולהכין לעצמו את ארוחתו. בבית הזה אין משרתים'.
'נו, באמת' הרשה לעצמו סרגיי ז'ילוני להתפלא 'כאילו אני אבשל
לעצמי ארוחת בוקר. תהיי הגיונית אנה, הרי אני איני יודע כיצד
לבשל וגם לא בישלתי מעבר לארבעים שנה. את בוודאי אינך
מתכוונת.'
'אם אמרתי הרי מן הסתם אני גם מתכוונת' קטעה אותו אנה ז'ילוניה
בקול מתרתח ורועד.
'אבל כיצד.' השתומם סרגיי ז'ילוני בהתרגשות, מצביע בדבריו,
כנדמה, על חוסר הגיון וצדק תמוהים ובלתי נסבלים 'הרי אני אומר
לך'. ניתן היה לשים לב להתרגשות רבה בקולו 'איני יודע לבשל
דבר'.
'סרגיי ז'ילוני', פרצה לפתע אנה לתוך דבריו בקול שבור 'אתה זקן
שיכור ואשמאי'. כשביטאה את המילים האחרונות היו שריקות קלות של
אויר נכנסות לקולה כסימן מקדים לבכי והיא מיהרה לעזוב את החדר
בהתרגשות רבה, בריצה כמעט.
עכשיו כבר היה סרגיי ז'ילוני מופתע ותמה מאוד. ומה כבר עשיתי,
שאל עצמו, שהיא כל כך כועסת? לפי מידת כעסה ניחש שפגע בכבודה
בצורה זו או אחרת, אולם כיצד?
לאחר שעברה דקה או שתיים, עברה תמיהתו של סרגיי ורעבונו החל
לתת בו אותותיו. אולם כיצד מכינים כאן משהו בכלל? חשב לעצמו.
על הכיריים היו מונחים סירים והוא הרים את המכסים, מקווה
למצוא איזה דבר שידמה לאוכל אולם אלה דמו יותר למרקחים
שבבישול, והוא העדיף שלא לגעת בהם.
הוא התיישב על אחד מן הכסאות והחל לקרוא בעיתון. מעניין,
מוסקבה זכו באליפות, חשב לעצמו. מעניין מאוד, דווקא השנה עם
ההרכב החדש חשב שהסיכויים קטנים. נו, סיכם לעצמו, הכל בא ללמדך
שבעולם דבר אינו כפי שהוא נראה.
לאחר מספר דקות של קריאה איטית חשב לפתע שאולי עדיף אם ישאל
בשלומה של אנה. הוא יצא מן המטבח ונכנס, צעדיו מהוססים מעט,
לחדר השינה. ליד החלון ניתן היה להבחין בדמותה שטופת האור של
אנה ז'ילוניה העומדת זקופה וחרישית, חסרת תנועה כפסל. סרגיי
שהתגנב מאחוריה בהחבא הצליח להגיע עד אליה כמעט ללא שתרגיש.
הוא עמד להניח ידיו על כתפה אולם כנראה שהרגישה לפתע בנוכחותו
משום שהסתובבה במהירות וקראה 'שלא תעז לגעת בי'.
'נו, אנה, את מגזימה. מה באמת כבר עשיתי? אפשר לחשוב מה כבר
עשיתי?' אמר סרגיי שקיווה כבר, מסוקרן למדי, לגלות את חומרת
האשמה.
'אפשר לחשוב מה עשית?! אפשר באמת לחשוב! כאילו שיש משהו גרוע
מזה לאישה נשואה בגילי?! ועוד לעיני כולם, ולעיני! מה חשבת
שאיני רואה?! מה אתה רואה בי, סרגיי ז'ילוני? ילדה פותה? האם
אי פעם שיקרתי לך? בגדתי בך? ומדוע מגיע לי היחס הזה?'.
'נו אבל בכל זאת, מה שעשיתי לא היה כה גרוע כפי שאת מתארת' ענה
סרגיי בחוסר סבלנות, בנסיון לחלץ סוף סוף את פשר עוונו.
'ובוודאי שהיה, סרגיי, בוודאי שהיה'.
'תתארי לי מה היה בו שהיה גרוע כל כך בעינייך?' שאל לפתע בקוצר
רוח חסר חוכמה, מפליל כמעט.
לפתע נדלק זיק באחת מעיניה של אנה ז'ילוני. הוא היה בלתי מורגש
כמעט, אולם סרגיי ז'ילוני, שהכיר את אנה כבר כשישים שנה חש בו
וזיהה אותו בחשש.
'למה אתה מתכוון, מה היה גרוע בו כל כך?' שאלה בחשדנות.
'תתארי לי מה ממעשיי היה גרוע כל כך בעינייך' אמר סרגיי
בהססנות רהויה.
אנה ז'ילוניה פרצה בחמת זעם. 'אתה אפילו אינך יודע מה עשית,
אהה. אשמאי שיכור שכמותך' קולה איים שוב להשבר 'אתה אינך זוכר,
משום השיכרות.'.
'אבל אנה. בוודאי. בוודאי. שאני זוכר כל פרט' גמגם סרגיי
ז'ילוני בבלבול.
'אז אם אתה זוכר, אז אולי תגיד'.
'נו באמת' קרא סרגיי ז'ילוני 'הרי זה בלתי אפשר לנהל אתך שיחה
ככה כשאת כל דבר מטילה בספק'.
'אז תגיד לי רק מה עשית אתמול בלילה' קראה אנה 'ואני אסלח על
הכל'.
'אבל אני לא זוכר.' הודה סרגיי ז'ילוני בגמגום 'אני מצטער
אנה'.
בניגוד לציפיותיו לא פרצה אנה ז'ילוניה בבכי כעת, במקום זאת
הפך לפתע קולה לנוקשה.
'סרגיי ז'ילוני' אמרה 'זמן רב מדי אתה מהתל בי בשיכרונך, ואני
הרשיתי לך לנהוג בי כרצונך זמן רב מדי. בחודשים האחרונים זו
הפעם השלישית שאתה גורם לי מבוכה גדולה בעיר. אם רצונך לדעת את
המעשה שעשית אתמול בערב רב כל כך, לך לחברים השיכורים שלך והם
יספרו לך מה שכולם יודעים, שבערב חגיגות שחרור בלארוס, כאשר
מעברך האחד אשתך מזה חמישים שנה, ומעברך השני סגן יו"ר המועצה
התנפלת על חברת המועצה ליזאבטה איואנובנה בנסיון לנשקה ולאחר
מכן, לאחר שזו חבטה בך כהוגן הדהמת את קהל השומעים בשטף קללות
עסיסיות  מהסוג שאפיקורוס בכבודו ובעצמו היה מסמיק לשמען. לאחר
שנאלצנו, אני וחברך הטוב מדי לדעתי, בוריס איואנוביץ לגרור
אותך עד לביתך ולהפשיט אותך התעוררת בבוקר ללא לדעת אפילו מדוע
אישתך כועסת עליך. סרגיי ז'ילוני' סכמה לבסוף 'אם אינך מפסיק
לשתות אלכוהול אני עוזבת אותך'.
סרגיי ז'ילוני היה המום, הוא שמע על גירושים, כמובן, אולם
מעולם לא עלה בדעתו שאותה מגיפה אשר שמעה הגיע אליו מחלקים
אחרים ורחוקים בעולם עלולה להגיע עד לכפר הקטן של ניקולאייבקה
ועוד לשורות בני גילו.
'נו בוודאי שאת לא מתכוונת.'.
'בבקשה ממך, סרגיי ז'ילוני, אל תגיד לי שוב למה אני כן או לא
מתכוונת. אני מתכוונת ברצינות גמורה למה שאמרתי, כפי שאני
מתכוונת ברצינות גמורה לכל דבר שאני אומרת. ואני מבקשת שלא
תחקור אותי אלא תגיד בפה מלא שאתה מתכוון להפסיק לשתות שיכר'.
'נו באמת. אנה אבל.'.
'סרגיי ז'ילוני, אני מתרה בך'.
'אני אפסיק לשתות שכר' הודיע סרגיי, וחיוך רהוי על שפתיו.
'השבח לאל' קראה אנה זילונה 'אפשר היה כבר לחשוב.' אבל היא
השתתקה.
היא פסעה מספר צעדים אחורה והשתרעה על מיטת הקפיצים הזוגית,
ראשה הפונה אל הטפט הצהוב שעל הקיר מונח אופקית על זרועה
הפשוטה. 'אתה אינך מתייחס אלי כראוי, סרגיי.' אמרה בקול שקט,
כמעט לוחשת. 'אתה אינך מתייחס אלי כראוי. אני הייתי אישה נאמנה
שנים רבות ואתה רע אלי. אני כבר לא יכולה להסתובב בכפר כאישה
מכובדת, אישה עם כבוד, כפי שיכולתי בעבר'.
סרגיי שלא ידע מה להגיד התקרב אליה התיישב על המיטה והחל ללטף
את רגלה 'נו אנה, אני מצטער, באמת'.
'סרגיי, כשהתחתנו, אתה יודע, חשבתי שאני אוהבת אותך, לא חשבתי
על הדרך שבה נזדקן ביחד. אתה יודע, אנשים לא חושבים על זה.
לפעמים אני חושבת, האם הייתי אז בוחרת גם להזדקן ביחד. תקופת
האהבה כל כך קצרה ומשנית וההזדקנות כל כך ארוכה. ואחרי הכל מה
יותר חשוב מהמקום שאתה מת בו? מהאדם שאתה מת אתו? איזו
אינטימיות גדולה יותר יש באשר במוות? במוות אסור לזייף, לפחות
שיהיה אפשר למות בצורה אמיתית'.
'אנה, אני מסכים איתך בהחלט. צריך לדעת כיצד למות' אמר סרגיי
והמשיך ללטף את רגלה.
אנה שכאילו לא שמה לב לדבריו המשיכה בהרהוריה. 'אני חושבת
שעדיין הייתי בוחרת להזדקן יחד אתך סרגיי, גם היום. אבל האם
אני משלה עצמי על מנת שדעתי לא תיטרף. האם באמת הייתי אז רוצה
להזדקן אתך. האם הייתי מעלה על דעתי אז כיצד תהיה?' אנה חייכה.
'אם הייתי יודעת, הרי בוודאי הייתי מתפלצת ומבקשת לאבד נפשי
לדעת. ובכל זאת כשאני מביטה עליך כיום סרגיי ז'ילוני אתה דווקא
מוצא חן בעיני. אני מכירה את חולשותייך מעלותייך וחסרונותייך.
כן דווקא חסרונותייך וחולשותייך הן שהופכות אותך לאהוב עלי עם
השנים סרגיי' היא חייכה אליו ולקחה את ידו שלטפה עד עתה את
רגלה. היא הביאה אותה לפיה ונשקה לה. 'הבטח לי שלא תשתה יותר,
סרגיי'.
סרגיי הביט באנה חיוור כסדין, מנסה עדיין לתפוס את משמעות
דבריה הקודמים. 'אני מבטיח' אמר מכאנית.

2

בדרכו לבניין המועצה המקומית הרהר סרגיי ז'ילוני בדברים.
כשתיין ותיק היה עדיין מקווה שיוכל להמתיק את רוע הגזרה שהוטלה
עליו, אולם למרות הכל לא הרשה לו מצפונו להפחית במשמעות מעשה
ליל אמש. עתה, וככל שהתקרב לבית המועצה, החל חשש כבד ומעיק
להשתלט על רוחו כשהרהר על ההתעמתות הקרובה עם חברי המועצה
ויותר מכך עם חברת המועצה ליזאבטה איואנובנה, מחברות
האופוזיציה וממייצגות הזרם הליברלי במועצת הכפר ניקולאייבקה.
לכן, לא פלא היה שכשהבחין בקבוצה מחברי המועצה מסתודדים מחוץ
לבניין המועצה, ניסה לחמוק מהם בזריזות, אולם הם כבר הבחינו.
'סרגיי ז'ילוני' קרא לעברו פיודור פיודורוביץ 'הבה תצטרף
אלינו'. סרגיי התקרב אל חברי המועצה אשר היו ארבעה במספרם,
וביניהם סגנו לסיעה פיודור פיודורוביץ וסגנו למועצה בוריס
איואנוביץ, מבויש כילד הנתפס בקלקלתו וחוכך בדעתו כיצד לפתוח
בדברים. מלבד ליזאבטה איואנובנה היו אלו כל חברי המועצה.
אך תחילה מספר מילים לגבי פיודור פיודורוביץ. פיודור
פיודורוביץ, סגנו של סרגיי ז'ילוני למפלגת השמרנים של הכפר
ניקולאייבקה היה אדם בתחילת שנות השישים לחייו, ממוצע בקומתו,
בעל מבנה גוף עגלגל מעט ופנים המביעות כמעט תמיד חיוך שמנוני
ולא כנה אשר תואר פעם על ידי אחד מחברי המועצה לא בטוב טעם אך
במידה נכבדת של אמת כ'חיוכו של נחש שמן'.
עתה עמד פיודור פיודורוביץ אשר היה לוטש עיניו לעבר כסאו של
סרגיי ז'ילוני במצב רוח טוב במיוחד, עובדה אשר הדאיגה עוד יותר
את סרגיי ז'ילוני.
'נו סרגיי ז'ילוני, מה ברצונך לומר? לילה סוער היה אתמול
בפונדק וריטה' אמר פיודור וחיוכו כמעט מתפקע.
'כן. לילה טוב לב. אני מוצא לנכון להתנצל על כל.'.
אולם פיודור פיודורוביץ קטע אותו. 'בבקשה, סרגיי ז'ילוני. אני
חושב שהתנצלויות על מעשים שנעשו בשעת שוכרה היו מאז ומעולם
עודפות, משום שבשעה כזו אולי אין אדם שולט על עצמו. אולי עדיף
ל אדם שיתנצל לא על מה שעשה בשעת שיכרון אלא על שהייתה שעה
כזו. ובכל אופן כל מילים שתכביר עלינו כהרגלך' אמר בארסיות מה,
רומז להרגלו של סרגיי ז'ילוני לדבר בעודף מילים, 'יהיו עודפות
בהחלט, מאחר שהאישה אליה אתה צריך להכביר התנצלויותיך היא חברת
המועצה ליזאבטה איואנובנה'.
'ובכל זאת' אמר סרגיי ז'ילוני שמצא את הסיטואציה מביכה מדי על
מנת להחלץ ממנה בעזרת מבוכי המילים בהם היה רגיל להתקיף חזרה
כל יריב 'אני מרגיש שברצוני להביע את התנצלותי החד משמעית בפני
כל אחד מכם שהמעשה פגע בו'.
'ובכל זאת, אני חוזר ואומר סרגיי ז'ילוני' התעקש פיודור
פיודורוביץ בצורה משונה 'שאין לנו כל צורך בהתנצלויותיך ואיננו
יכולים גם לסלוח לך מאחר שהאישה ממנה את זקוק לקבלת סליחה היא
ליזאבטה איואנובנה ולא אחרת'.
'אני מעריך את עצותייך המוסריות ואני מתכוון לעשות בדיוק כדבר
הזה' קרא סרגיי ז'ילוני לפתע בנחישות לא אופיינית לדמותו 'אני
מתכוון להתנצל מיד'. גבותיו רטטו בכעס והוא החל לצעוד במהירות
לעבר בניין המועצה בעוד שאר חברי המועצה מנסים להתאים עצמם
לקצבו המהיר.
'היכן היא?' קרא.
'היא מחכה לך כבר למעלה משעה במשרדך שבקומה השניה' צעק אחריו
פיודור פיודורוביץ בהתנשמות בעודו מגביר את צעדיו. סגן ראש
המועצה בוריס איונובניץ אשר היה צעיר יותר וגבוה בקומתו הספיק
בינתיים להדביק את סרגיי ז'ילוני והחל פוסע לצידו במהירות.
'הם מתכוונים להגיש הצעת אי אמון' לחש לז'ילוני במהירות באופן
כמעט בלתי נשמע, על מנת ששאר החברים ההולכים מאחוריהם לא
יצותתו. סרגיי לא הפנה אפילו את ראשו אלא המשיך ללכת במהירות.
הבעתו הנחושה לא השתנתה במאומה.
'ההצבעה תערך בעוד כפחות מחצי שעה' הוסיף ולחש בוריס
איואנוביץ. הפעם הפנה אליו סרגיי ז'ילוני את פניו, הוא נעצר
ותקע בו מבט מופתע ונרגז. לאחר רגע המשיך ללכת בקצב גבוה עוד
יותר, פניו נסערות ושפתיו חתומות.
כשהגיעו לקומה השלישית היו כבר כולם כולל סרגיי ז'ילוני
מתנשמים. 'ליזאבטה איואנובנה נמצאת במשרדך, אדוני' קראה מזכירת
המועצה. וסרגיי פרץ בתנופה, כפר במרוצה, לעבר משרדו, מאחוריו
שועטים חברי המועצה כעדר תאואים מתנשפים.

3

'בוקר טוב לך, סרגיי ז'ילוני, נראה שקמת ברוח קרב הבוקר. שופרא
דשופרא!' קראה ליזאבטה איואנובנה, סיגריה ארוכה מתוצרת חוץ
תקועה בזוית פיה, גבה מקומר בנוחות לתוך הכורסא, כורסתו של
סרגי ז'ילוני, ורגליה משוכלות על גבי שולחן משרדו. על פניה
המוארכות וקשות התווים הייתה נסוכת הבעת לעג מהולה בשנאה.
ליזאבטה איוואנובנה, אשה באמצע שנות השלושים לחייה, אשר הגיע
לכפר ניקולאייבקה לאחר העדרות בת עשר שנים של לימודים באירופה,
הייתה אישה גבוהה מאוד בקומתה. גבוהה יותר מסרגיי ז'ילוני בראש
מלא למעשה. במהלך אותן שנים שבילתה באירופה בהשלמת השכלתה
הגבוהה התמלא ראשה כנראה ברעיונות פמיניסטיים לוחמניים,
וכשחזרה לכפר ניקולאייבקה, לפני כארבע שנים, הקימה את המפלגה
הפמיניסטית לכפר ניקולאייבקה. היא הייתה אדם בודד ולא עמדה
בקשרים עם אף אחד מבני הכפר. בני הדור הזקן, היו נוהגים
להתיירא מפניה, ולהתרחק ממנה כמנחש משום חוסר הכבוד המזלזל בו
הייתה נוהגת בהם כולם. הייתה לה נטיה 'נשית מרושעת' כפי שכינה
זו פעם סרגיי ז'ילוני עצמו, לשטוף את האדם עמו התעמתה בשורות
ארוכות וארסיות שהותירו אותו חסר מענה. המצב היה מחריף עוד
יותר אצל תושבי הכפר המבוגרים אשר לא היו יודעים כיצד לנהוג
באישה שכזו, ואשר ראו חוסר אבירות בעימות עם נשים. הללו היו
נמצאים תמיד מושפלים, בסיכומו של דבר, על ידי אותה אישה ערירית
וארסית.
תושביו הכפריים של אזור הכפר ניקואייבקה אומנם לא חזו הצלחה
רבה לליזאבטה בבחירות האחרונות, אולם בספירת הקולות התברר
שהתעמולה האינטנסיבית שזו התרכזה בה בשבועות האחרונים לפני
הבחירות, ובמהלכה הייתה נכנסת לבתים ומשוחחת עם נשות המשפחה,
הצליחה בצורה מפתיעה. מסתבר, שרבות מנשי הכפר הורשמו מאוד על
ידי התודעה הפמיניסטית ה'חדשה'  וביקשו להצטרף אל התנועה
המתהווה. מאז כניסתה למועצה הייתה זו מנסה תמיד לערער על מעמדו
של סרגיי ז'ילוני בראשות המועצה.
סרגיי ז'ילוני, המום לחלוטין מחמת אותה חוצפה של האישה הצעירה,
תמה לרגע קצר על אותו מחזה מוזר שנגלה לעיניו, אבל מיד האדים
כולו בחמת זעם. הוא עמד לפרוץ בצעקות רמות, אולם לפתע נזכר
באותו מצב מביך בו הוא עומד כרגע. לכן, מיהר להרגע ובחיוך
ממותק שלבש על פניו בקושי רב קרא 'ליזאבטה איוואנובנה! כמה טוב
לראותך! הרי אני מחפש אותך מאז הבוקר המוקדם. היה ברצוני להגיש
בפנייך את התנצלותי חסרת הקץ על התנהגותי המבישה מליל אמש.
באמת. אני חש. כי אין כל דרך לבטא כמה צרה נפשי על אותו מקרה
ביש מזל. אני באמת מבקש, האם תסלחי לי נא, עתה, בהבטיחי לך כי
כזה מקרה לא יישנה לעולם?'.
'סרגיי ז'ילוני, תקופה ארוכה חשדתי בך כי אתה שוביניסט ורודף
שמלות בלתי נלאה' פתחה ליזאבטה איוואנובנה 'אולם כעת אני חשה
בטוחה שלא רק שאתה שוביניסט ורודף שמלות, אלא אתה גם חלאת אדם
מהסוג הגרוע ביותר, אשר אינו יודע דבר על נפש אדם, ולוקה בחוסר
רגישות של קוף אדם, ממש. אתה אומנם אדם מבוגר סרגיי ז'ילוני
והחלשות המוחין הינה מקרה מצער ואולי אפילו בלתי נמנע בגילאים
כגון שלך, אך טפשות כגון זו הנה ממש בגדר פשע. וממי אתה מבקש
בעצם סליחה? ממי סרגיי ז'ילוני? אינך זקוק לבקש ממני סליחה!
מישהו אחר הוא זה שצריך לסלוח לך. אני, אם הייתי נפגעת מאדם
כמוך, הרי צריכה קודם לרדת מקומתי! אבל אתה אינך יודע אפילו
ממי לבקש סליחה! לא כן, סרגיי ז'ילוני? אתה יודע ממי לבקש
סליחה?'
'ממי. ממי צריך לבקש סליחה?' גמגם סרגיי ז'ילוני בבלבול.
'נו.' קראה ליזאבטה איוואנובנה בתרועת נצחון. 'אינך יודע
אפילו. סרגיי ז'ילוני, טיפשותך האטומה הנה דוגמה נוספת לעוולות
אשר גורם מוסד הנישואים. יחס כה חסר אנושיות כיחס בו אתה נוהג
באשתך לא הייתי מאחלת לאף אישה, אולם לאישה נפלאה ומכובדת כגון
אנה ז'ילוניה?! הרי אתה אפילו לא התנצלת בפניה, לא כן סרגיי
ז'ילוני?' שאלה, בטוחה בעצמה כשואלת שאלה רטורית.
'אבל. כיצד את מעזה!' קרא סרגיי ז'ילוני בזעם ממש, מאדים עתה
לחלוטין 'לדבר כך על אישתי! לדבר כך על יחסי עם אישתי! הרי
הדברים הללו הם לחלוטין ביני לבין.'.
'נו, ואיך אני מעיזה. שופרא דשופרא!' קראה ליזאבטה איוואנובנה
בהנאה ובלעג 'ביני לבין. נפלא! נפלא, סרגיי ז'ילוני! הרי כל
תינוק יודע שהראשון לגלות כל אחד מאותם סודות אינטימיים היקרים
כל כך שבין בעל לאישתו ולחושפם ללעגו של ההמון השיכור יהיה
תמיד אתה סרגיי ז'ילוני, אשר להגך הפושע גובל כמעט בזדון'.
סרגיי ז'ילוני, אשר עד עתה היה בטוח פחות או יותר כי הכל יסודר
על הצד הטוב יותר, שתק עתה למול אותו מבול ארסי של האשמות, אשר
למרבה הצער, היו גם מבוססות למדי. לפתע החוויר וקרא בקול נואש
ממש, עד כי בוריס איוואנוביץ התוודה לאחר מכן שבאותו רגע חשש
ממש לשלומו 'אז אני. אני מכריז ברגע זה. שמהיום והלאה סרגיי
ז'ילוני לא שותה! לא יהיה שיכר! הנה. את מרוצה?'.
'סרגיי ז'ילוני, למועצה אין עניין בהבטחותייך השקריות' ענתה
ליזאבטה כמדברת בשם המועצה כולה. למרבה הפלא לא נשמעו קולות
מחאה מבין חברי המועצה אשר עמדו כולם בצד בשתיקה נבוכה. סרגיי
ז'ילוני אשר תלה בהם עיניו בתחינה נואשת זיהה לפתע בין הפנים
הנבוכות את חיוכו המתנוצץ מעונג של פיודור פיודורוביץ 'זה
אתה!' קרא עתה סרגיי מצביע בידו, רועד כולו.
'אני' קרא פיודור פיודורביץ, מתחלחל. 'למה אתה מתכוון אני?
מדוע אתה אומר אתה?'
'זה אתה! אתה שארגנת את הכל! אתה שמארגן את הכל. אתה רצית עוד
מתחילת הכהונה להדיח אותי ולרשת אותי!'
באותו רגע האדים גם פיודור פיודורביץ, חיוכו המתוק נמחק
ובמקומו הופיעה הבעה עניינית וזועמת 'אז בי אתה רוצה לתלות את
האשם, סרגיי ז'ילוני? אתה מתנהג בחוסר כבוד כאחד משיכורי העיר,
מתנפל על חברת המועצה בזימה של רודף שמלות זקן, ומאשים אותי?'
'אתה! אתה!' המשיך סרגיי ז'ילוני לקרוא באקסטזה ממש. 'האשם
כולו בך, כולו בך'.
'נו באמת. ואיך אפשר?!' נשמעו קולות בין חברי המועצה 'תפסיקו
אותם'. אולם אף אחד לא פסע קדימה על מנת לעצור את המחזה
המביך.
'סרגיי ז'ילוני, מאחר שאתה בכבודך ובעצמך העלית את העניין הזה'
קראה ליזאבטה איוואנובנה בתנופת נצחון 'הרי שאני מכריזה בזאת
על הצעת אי אמון בך, ראש המועצה. כל התומכים נא להרים.'
בדיוק באותו רגע, כשהאווירה בחדר כבר איימה להתפקע מרוב מתח,
נשמעו לפתע קולות יריות וזעקות רמות וחברי המועצה מיהרו לרוץ
אל חלון משרדו של סרגיי ז'ילוני. המחזה שנגלה לעיניהם היה מחזה
יוצא מן הכלל, מדהים בחוסר הסתברותו עד כדי פנטזיה ממש, אולם
הוא היה אמיתי עד להבהיל.
מכיוון מבואות העיר המזרחיים פרצו לפתע עשרות קלגסים שחורי
מדים, רובים בידיהם, צועקים קריאות רמות בגרמנית ויורים באוויר
בדרך משולחת רסן. חלק מהקלגסים אף תפסו בכוח אזרחים תמימי דרך
שעברו ברחוב הראשי, וגררו אותם  הצידה בגסות רוח ובאלימות,
מכים אותם בכוח רב. מכיוון תנועתם של הז'נדרמים, לא היה ספק
שהם נעים אל בניין המועצה.

4

חברי המועצה שצפו בתמיהה רבה במתרחש ברחוב שכחו מיד מאותו
ויכוח קודם שהסעיר כל כך את החדר.
'מה זה? מה פירוש כל זה?' תבעה לפתע ליזאבטה איואנובנה,
שעדיין ישבה, רגלים מונחות על שולחן, לדעת.  אולם כל הנוכחים,
כולל סרגיי ז'ילוני, עמדו מביטים החוצה, מחרישים כאילמים.
'נדמה לי שהם עונדים צלבי קרס על המדים, ליד המרפקים' אמר לפתע
בהיסוס קל בוריס איואנוביץ.
'מה אתה מדבר? על מה אתה מדבר? פנו דרך! אני רוצה לראות!' קראה
ליזאבטה איואנובנה ופילסה לעצמה במהירות את דרכה אל החלון.
כשראתה את המחזה נפער פיה בתדהמה.
'נו.  זה נכון!' אמרה, פלטה 'והייתם אומרים.' ולבסוף השתתקה.
'מה אתה מבין מזה? סרגיי' שאל בוריס איואנוביץ בשקט. סרגיי
ז'ילוני המום לחלוטין מארועי השעות האחרונות, משך בכתפיו
באדישות ואמר בטון הרגיל ביותר 'הנאצים חזרו, אולי?'.
הפורעים התקרבו בחוסר סדר ועתה פרצו לתוך בניין המועצה. במתח
ופחד גוברים והולכים הביטו אחד בשני חברי המועצה.
'שנרים טלפון לבירה?' שאל סרגיי ז'ילוני.
'ומה אתה חושב? שהם לא יודעים עדיין שהנאצים פלשו?' אמר פיודור
פיודורוביץ בבוז, אולם גם בקולו נשמע פחד.
'ואני דווקא חשבתי שלא נשארו כבר נאצים' הרהר סרגיי ז'ילוני
בקול שקט ורהוי. 'נו טוב, הכל בא ללמדך שבעולם דבר אינו כפי
שהוא נראה' סיכם.
עתה נשמעו קולות צעדיהם הרמים והמהירים של הז'נדרמים במעלה
המדרגות. הנוכחים הביטו אחד בשני במתח וציפיה. ואכן, לאחר
שניות ספורות נפרצה הדלת. לחדר פרצו עשרה שחורי מדים בעלי גוף
כבני עשרים לערך, וביניהם אדם קשיש אך מוצק בגופו, בחליפה
אפורה. ריח חריף של אלכוהול נמהל באויר החדר. הריח בקע ככל
הנראה מהז'נדרמים, אשר נעו בכבדות מסוימת, כשתויים במידה.
הצעירים התפרסו בחדר במהירות, מכוונים רוביהם בחוצפה אל חברי
המועצה. הם אכן לבשו מדים נאצים וענדו צלבי קרס  אך דיברו
ביניהם רוסית רהוטה כילידי ברה"מ. חברי המועצה שמרוב תדהמה
בפני המחזה המוזר, שכחו לחשוש, נאלמו. רק על פניו של סרגיי
ז'ילוני התרקמה הבעה מוזרה, כשל אדם העומד בפני גורלו. הוא לבש
הבעה נחושה ובלתי מוסברת והזקיף קומתו.
'כל הנוכחים, נא לצאת מהחדר' קרא לפתע הקשיש, אשר היה כנראה
מנהיג החבורה. 'רק סרגיי ז'ילוני להשאר'. חברי מועצת
ניקולאייבקה תקעו בסרגי ז'ילוני מבטים שואלים והוא בתגובה שלח
אליהם מבט נחוש של אומץ מיוסר. אולם לאחר שלא אמר דבר, מיהרו
כולם לצאת במהירות את החדר.
לבסוף יצאו אחרוני הנוכחים בליווי שמונה משחורי מדים. הקשיש
נותר בחדר יחדיו עם סרגיי ז'ילוני ושני קלגסים. הוא פסע
לכיוונו של סרגיי ונעמד למולו, סוקר אותו במבטו, פניו מביעות
בדקות שאט נפש. הקשיש, אשר נראה כבן גילו של סרגיי ז'ילוני
לערך, היה צנום בגופו וקומתו מעט מעל לממוצע. הוא היה לבוש
בהידור, בחליפה יקרה ועל ידו הימנית ענד שלושה טבעות זהב
משובצות יהלומים. שערו הדליל היה לבן ומסורק לאחור בקפידה, על
פניו המאורכים הייתה נסוכה הבעה אנינת טעם, כשל ג'נטלמן אנגלי.

'אז חזרת אנאטול' אמר סרגיי. הייתה בקולו נימת קרבה, כפונה אל
שאר בשר.
'ומה חשבת סרגיי? שאני אעדר לתמיד? אמרתי שאחזור' אמר הקשיש
שענה כנראה לשם אנאטול.
'חשבתי שלא תחזור' אמר סרגיי בקול עייף, כמובס.
'טעית'.
שניהם שתקו מספר שניות.
'אתה כועס' אמר סרגיי לבסוף 'אבל אין לך סיבה לכעוס, אם יש
למישהו סיבה לכעוס זה לי'.
'אין לאף אחד סיבה לכעוס, סרגיי. זה אחד הדברים שלמדתי בסיביר,
לאף אחד בעולם אין סיבה לכעוס, כולם אשמים בפני כולם'.
'זו יכלה להשמע אמרה כמעט נוצרית אם לא הייתה באה מהפה שלך,
אנאטול'.
'אתה צודק. זו לא אמרה נוצרית. איני מאמין בדת. כשאני אומר
שכולם אשמים בפני כולם אני מתכוון שאין טעם להאשים אדם אחד או
אחר על עשיית רע רק משום שהיה לו הכוח, ולהלל על אחד אחר, חלש,
שלא עשה רע, פשוט משום שלא היה לו הכוח'.
'אתה טועה' אמר סרגיי, 'זה לא עניין של כח'.
'כולנו אכזריים כשהכוח בידינו', אמר סרגיי. 'ובמיוחד שאנחנו לא
פוחדים. לגמרי לא פוחדים'.
'אתה לא מפחד?' שאל סרגיי.
'כבר לא. הפסקתי לפחד. מה הטעם לפחד כשאתה עומד בפני הגרוע
ביותר? אם הייתי חושב שעדיין יש סיכוי הייתי מפחד. המציאו את
הגהנום כדי להפחיד אותנו, אבל גם את גן העדן המציאו כדי
להפחיד. התקווה היא זו שממריצה את הפחד. אבל למי שאין בחירה או
תקווה, למי שגורלו נקבע, אין לו כבר סיבה לפחד. זו תהיה טפשות
לשמה'.
'אתה הזקנת, אנאטול. תמיד חשבתי שדווקא אתה אף פעם לא תזקין.
חשבתי שתמיד תשאר צעיר וחזק. הפנים שלך חרושות קמטים' קרא
סרגיי והרים לפתע ידו, מצביע על הפנים המתולמות של הקשיש
שמולו.
'אני עומד למות בעוד מספר. חודשים. כלומר, אני יודע את זה. לא
חשוב איך' אמר אנאטול בקול מריר, אבל לפתע הוסיף, מנופף באצבעו
כרוצה להמחיש נקודה 'אבל אני נהניתי הרבה יותר, למרות כל מה
שעשית לי. נהניתי בשנה אחת הרבה יותר מכל מה שהיה אפשר להנות
בכפר הקטן הזה שלך במהלך 60 שנה, אפילו במהלך עשרים דורות'.
לפתע כמו הסתער קדימה פלג גופו העליון בהתקפת שיעול בלתי
פוסקת. היו אלה ללא ספק שיעולים חולניים. הבעותיו של סרגיי
ז'ילוני התחלפו ללא הרף מפליאה, לפחד, לשנאה ולרחמים.
'אני מקווה ששמרת עליה! הגיע לה שיתייחסו אליה כמו נסיכה' אמר
לבסוף אנאטול.
'היא חיה' אמר סרגיי בפשטות.
'לא!' צעק אנאטול בקול חזק לא צפוי באדם בגילו 'אני לא שאלתי
אם היא חיה! שאלתי אם טיפלת בה טוב! טוב כמו שאני הייתי מטפל
בה!'.
פניו של סרגיי התכרכמו בחוסר נעימות. 'אני. האמת היא שלא.
הייתי בעל טוב, אבל להיות בעל טוב. נו, זה צריך יותר ממה
שחשבנו בזמננו. אבל הייתי בעל טוב. הייתי בעל טוב.' אמר לפתע
כמתחרט על פתיחת דבריו.
'ידעתי שלא תדע כיצד להתנהג איתה' אמר אנאטול בעצב כנה 'חבל,
סרגיי, דווקא יכולנו להסתדר טוב ביחד אני והיא, אם לא אתה'.
'אני מקווה שאתה לא כועס' אמר סרגיי בהססנות.
'אמרתי לך כבר שאני לא כועס. אני לא כועס על כלום. אין סיבה
לכעוס בעולם הזה'.
'אבל בטח כעסת. אחרי ששלחו אותך, בטח חשבת שבגדתי בך.' המשיך
סרגיי בקול רהוי, כהולך על חבל דקה במיוחד, מסוקרן אך חושש
מהזכרונות שדבריו עלולים להעלות. למרבה הפתעתו תגובתו של
אנאטול לא הייתה אכזרית כפי שציפה אולי.
'כעסתי פעם, כעסתי כשהייתי בסיביר. אבל אני כבר לא כועס עכשיו.
אולי זה הגיע לי. והרי אתה יודע גם שבזכותך קרו לי דברים. בכל
מקרה אי אפשר לדעת אף פעם איך דברים היו קורים אחרת. אתה יודע,
אני עדיין אוהב אותה אחרי כל השנים האלו. לא מאוהב בה, כמו אז.
אבל אוהב. עדיין רוצה לאמץ אותה. היא בוודאי כבר נראית זקנה'
אמר לפתע, כמהרהר בקול רם.
'אתה באת לקחת אותה' אמר סרגיי, מרים עיניו בחשש.
'מה אתה חושב?'.
'אני חושב שבאת לקחת אותה'.
חיוך מריר עלה על פניו של אנאטול. 'לא באתי לקחת אותה' אמר.
'אתה לא חושב שאני מאמין שאפשר להחזיר את העבר. הייתי מעדיף
שלא לראות אותה אפילו. היא קמוטה עכשיו. עד כמה שהאהבה שלי
טובה, אני לא מאמין שאוכל לשאת בכך'.
'אז בשביל מה באת? בוודאי לא באת סתם, מחריד ככה את כל הכפר'.
אנאטול משך בכתפיו.
לפתע נפרצה הדלת ושיחת המכרים הותיקים נקטעה. 'סיליבונצ'יק'
קרא אחד הקלגסים שחורי המדים בקול בהול 'האדומים הגיעו. הם
הצטרפו אלינו, אבל גם המשטרה בדרך. הם עומדים להכנס לעיר תוך
מספר דקות. הם יצאו מבוברויסק. הם באו לעצור אותנו. הם לא
עולים עלינו במספרם, אבל. אני מאמין שאנו יכולים לנצח'.
אנאטול סב על מקומו באיטיות והביט בבחור הצעיר 'אני אצטרף
אליכם עוד מספר דקות' אמר בקור רוח. הבחור הצעיר מהר לעזוב
וטרק את הדלת.
'תקשרו אותו' אמר לשני הקלגסים שמיהרו להתנפל על סרגיי ז'ילוני
בידיים שלוחות. סרגיי לא התנגד. במהרה כפתו אותו בסבך חבלים
והזקן התשוש הוטל על הרצפה.
'תזחל מתחת לשולחן' אמר סיליבונצ'יק. סרגיי החל להניע את גופו
הקשוי, ומעט מעט זע באיטיות עד שגופו כולו נח מתחת לשולחן
הכתיבה. כל התהליך נמשך דקות ספורות. עתה כופף אנאטול ברכיו.
הוא כרע מטה, עקביו תחת ישבנו, כאיש צעיר. מבחוץ נשמעו קולות
יריות מתקרבים, ככל הנראה הגיעו אותם כוחות אליהם התייחס האיש
הצעיר.
'הם הולכים לשלוח אותך חזרה לסיביר' אמר סרגיי.
'לא תהיה להם הזדמנות'.
'ומה עם אנה?'.
'את אנה אני לוקח אתי'.
'אז אתה כן לוקח אותה?'
אנאטול צחק. 'סרגיי, אני לא לוקח כלום אתי. אני עומד למות בעוד
פחות מחצי שעה, אתה מוכן להניח לי למות בשקט'.
סרגיי הביט בו מבולבל לחלוטין וקרא בתמיהה. 'אז מה אתה רוצה שד
קשיש שכמותך? באת לפה ובלגנת לי את כל הכפר! ירית יריות באויר,
כפתת אותי והשפלת אותי, הכיתם מכות רצח את כל התושבים, ובשביל
מה? מה אתה רוצה?'.
עכשיו היה תורו של אנאטול להיות מופתע. הוא הביט בסרגי בתמיהה
כאינו מבין מה הוא מבקש.
'סרגיי' אמר בשקט בקול התמים ביותר 'אני לא רוצה כלום, אני
מבטיח לך'.
הדלת נפרצה שוב. 'סיליבונצ'יק, הם כאן. הם פצעו לנו עשרות יש
גם הרוג' קרא אחד מהקלגסים השיכורים שפרץ עכשיו את הדלת. הוא
החזיק בכתפו שנטפה דם.
'אתה נפצעת' אמר סיליבונצ'יק בקול מהורהר.
'כן' אמר האיש הצעיר 'זה שום דבר, אנחנו נלחמים עד טיפת הדם
האחרונה'. סיליבונצ'יק שתק לרגע.
'תטפל בעצמך, דימיטרי' אמר לבסוף. 'אתה לא צריך להלחם ככה. אתה
יכול הסגיר את עצמך. תגיד לכל מי שרוצה.'. אך הוא השתתק לפתע
כמתחרט. 'צא החוצה, אני אבוא עוד מעט'. הקלגס הצעיר עזב את
החדר.
'תמיד חשבתי שתחזור, אבל לא תארתי לעצמי שכך. מאיפה כל האנשים
הללו' תמה סרגיי. 'ואיך שכנעת אותם? בשביל מה הם נלחמים כך?
הרי הם מתים בשביל כלום. תעצור אותם'.
'גם במלחמה ההיא נלחמנו בשביל כלום. אף פעם לא נלחמו בשביל
משהו. בני אדם מתו תמיד בשביל כלום' אמר סיליבונצ'יק 'אבל הם
גם חיו בשביל כלום, כך שזה הכל לא משנה מאוד בלוא הכי, לא
כן?'
'אז בשביל מה. מה אתה רוצה?' קרא לפתע בייאוש סרגיי ז'ילוני
אחוז אימה ממש.
אנאטול הזדקף לפתע ואמר בקול יציב 'איני רוצה דבר, רק הטיפשים
רוצים משהו, כשכל מי שרוצה סובל'. הוא קם ועזב את החדר
במהירות.
ימים רבים לאחר היום ההוא עוד היו מדברים בכפר הקטן
שבניקולאייבקה באותו מעשה משונה שארע לכפר, ושואלים את סרגיי
ז'ילוני שבאורח מוזר היה מסרב לספר דבר לכל סובאי הכפר. מוזר
מכך אפילו, סרגיי ז'ילוני עצמו, התנזר לחלוטין משתיית אלכוהול
החל מאותו היום והלאה. רבים מתושבי הכפר, היו טוענים כי אותו
המעשה שארע לו עם אנאטול סיליבונצ'יק הוא שהחזירו לדרך הישר
וגמלו מהרגלי השתיינות. אחרים טענו טענות אחרות לגמרי, חלקן
משונות מאוד וחסרות ביסוס.
אנאטול סיליבונצ'יק נהרג בחירוף נפש, דקות ספורות לאחר שנראה
יוצא את בנין המועצה, במעשה שזכה לאהדתם של כולם, כשהטיל עצמו
על רימון שהשליכו כוחות המשטרה על הלוחמים השיכורים. בסופגו את
כל ההדף הציל את חייהם של כעשרה לוחמים כמעט, אשר הסגירו עצמם
ללא תנאי. כך, נזכר סיליבונצ'יק כגיבור, עם כי רבים מתושבי
העיירה המבוגרים שזכרו עדיין את דמותו של אנאטול (והוא היה
ידוע בעבר כנבל) שוחחו ימים רבים לאחר מכן על הדרך בה מיתות
הינן לפעמים לגמרי מחוץ לאופיו של אדם. בדרך כלל אלו גיבורים
בחייהם המתים כפחדנים, אולם לעיתים גם אנשים שהיו רשעים גמורים
בחייהם מתים על טובת הכלל כגיבורים אמיתיים. בטקס ההלוויה היה
לו סרגיי ז'ילוני לראש הסופדים.
ככלל, אותו מעשה משונה נותר בלתי מוסבר, או מוסבר שלא כהלכה אם
כי מוסכם היה שבמזל רב נגמר המעשה רק בפציעות ובהרוג אחד בלבד,
דהיינו סיליבונצ'יק. עשרות הלוחמים שהשתייכו, כך נראה, לבית
הספר לספורטאים שבעיר סורגוט שבסיביר, נעצרו ולאחר ימים מועטים
שוחררו כולם. הם ככל הנראה הוסתו על ידי סיליבונצ'יק למעשיהם
לאחר ששיכר אותם לילה שלם בסמוגון.    
חודשים מועטים לאחר המקרה בחרה ליזאבטה איואנובנה בחרה לעזוב
את הכפר ניקולאייבקה ולחזור לערי אירופה המתקדמות יותר, לשם,
כך גרסו רבים מתושבי הכפר, הייתה שייכת מלכתחילה. סרגיי
ז'ילוני פרש מראשות המועצה עוד לפני כן, כחודש לאחר המקרה,
ומאז הוא מקדיש עצמו לחיים עם אשתו אנה.
בוריס איואנוביץ הוא כיום ראש המועצה של הכפר ניקולאייבקה.
אולם לעיתים קרובות הוא עדיין מגיע לביתו של סרגיי על מנת לנהל
דיונים בענייני הכפר. למרבה המזל, בוריס איואנוביץ עצמו אינו
שותה אלכוהול, וכך ענייני הכפר מוכרעים על הצורה הטובה ביותר.