לירות על אנשים מעבר לקו הירוק זה כמו לזרוק כריות על החבר הכי
טוב שלך.

הכרתי אותו ביפו.
שדרות ירושלים, איפה שכל הערבים מסתובבים בלילה ועושים
בלאגנים.
מוציאים את כל החבר'ה של ה"שכונה" מהבתים.
רציתי לעלות על אוטובוס לכפר סבא והוא רצה להגיע לקלקיליה.
האמת? אני בטוח שבאותם רגעים ניחשתי שהפנים שלי הפכו לבנות
והעיניים שלי יצאו מארובותיהן.
זה היה  10 בערב, והתחנה הייתה ריקה.
התחלנו לדבר.
בתוך 20 דקות של שיחה כבר הספקתי לגלות עליו שהשם שלו הוא
נאסר, הוא גר בשטחים במקום כלשהו ליד קלקיליה, ושרוב המשפחה
שלו נהרגה באחד החדירות של צה"ל לשטחים.
האמת? הרגשתי עצוב בשבילו.
אולי אני אישית לא יודע מה זה להפסיד משפחה, ובטח שלא בנסיבות
כאלה, אבל יכולתי להבין למה הוא שונא אותנו.
גם אני הייתי שונא אותנו אם הייתי במצבו.

האוטובוס הגיע.
באתי לעלות--אבל משהו תפס לי את העין.
נאסר גם רצה לעלות, אבל לא היה לו מספיק כסף,
ואני בטוח שאם הנהג היה רואה אותו מנסה לעלות בלי לשלם הוא היה
בטוח שזה מחבל ומטיח אותו לרצפה.
שילמתי עליו, ועלינו.
ישבנו ודיברנו כל הנסיעה.
על המשפחות שלנו, דעתנו על ה"מצב" ומה אפשר לעשות בשביל לפתור
אותו פעם אחת ולתמיד.
לא יכולתי להבין איך הוא יכול להיות כל כך קיצוני ולשנוא עם
שלם בשביל טעויות של כמה אנשים בהיכרכיה הארורה הזאת, אבל לא
הייתה לי ברירה אלא לקבל את זה ולשתוק, ויכוחים תמיד היו
מיותרים מבחינתי.

לקראת סוף הנסיעה, כשהגיע זמני לרדת מהאוטובוס, החלפנו
טלפונים.

היה קשה לי להאמין שדיברתי עם פלסטיני בלי לחוות תחושות שנאה
עזות ורצון בלתי נשלט להרביץ למשהו.

אבל דבר אחד הבנתי בזמן הנסיעה הזאת-
שנינו בני אדם
לשנינו יש חברים ומשפחה.
לכל אחד יש את החיים שלו, והוא לא מוכן לוותר עליהם.

שנינו צריכים לחלוק אדמה משותפת

לירות על אנשים מעבר לקו הירוק זה כמו לזרוק כריות על החבר הכי
טוב שלך...