האוטובוס הגיע.
באתי לעלות--אבל משהו תפס לי את העין.
נאסר גם רצה לעלות, אבל לא היה לו מספיק כסף,
ואני בטוח שאם הנהג היה רואה אותו מנסה לעלות בלי לשלם הוא היה
בטוח שזה מחבל ומטיח אותו לרצפה.
שילמתי עליו, ועלינו.
ישבנו ודיברנו כל הנסיעה.
על המשפחות שלנו, דעתנו על ה"מצב" ומה אפשר לעשות בשביל לפתור
אותו פעם אחת ולתמיד.
לא יכולתי להבין איך הוא יכול להיות כל כך קיצוני ולשנוא עם
שלם בשביל טעויות של כמה אנשים בהיכרכיה הארורה הזאת, אבל לא
הייתה לי ברירה אלא לקבל את זה ולשתוק, ויכוחים תמיד היו
מיותרים מבחינתי.
לקראת סוף הנסיעה, כשהגיע זמני לרדת מהאוטובוס, החלפנו
טלפונים.
היה קשה לי להאמין שדיברתי עם פלסטיני בלי לחוות תחושות שנאה
עזות ורצון בלתי נשלט להרביץ למשהו.
אבל דבר אחד הבנתי בזמן הנסיעה הזאת-
שנינו בני אדם
לשנינו יש חברים ומשפחה.
לכל אחד יש את החיים שלו, והוא לא מוכן לוותר עליהם.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.