רצתי. כל החיים שלי רצתי, ואפילו פעם אחת לא עצרתי לשאול: למה?
לאן? עד מתי? שבע עשרה שנה ואפילו שאלה אחת לא העזתי לשאול.
התחלתי לרוץ כמו כולם, אחרי כדור. רץ בועט רץ בועט, נהייתי די
טוב בזה. בלי לשים לב המשכתי לרוץ. כבר לא עם כולם, לבד. תמיד
הייתי כזה, מה שכלם לא עושים, אני כן עושה. אז כשכולם עצרו אני
המשכתי. המורה שלי לספורט, אלכס, אמר לי במבטא רוסי כבד "יופי
ככה טוב עושה... ממשיך רץ באצטדיון איפה יש מאמן".
סבבה, הלכתי לאצטדיון רצתי שם במשך שנתיים אפילו זכיתי
בתחרויות. אז הפסקתי, אמרתי די כמה אפשר עוד לרוץ, ולאן בכלל.
זה לא עזר המשכתי לרוץ, אם לא בתחרויות אז בחיים. רודף מנסה
להשיג, אבל את מה? לא יודע, זה לא חשוב. פשוט צריך לרוץ,
להשיג, לעקוף, לנצח. ככה לימד אותי המאמן. ככה לימדו החיים. מה
אני כבר מבין? שאני אחלוק על החיים? על המאמן? הוא אומר אני
עושה. פשוט וקל. כשגדלתי קצת אמרתי די, אני מפסיק 14 שנה רצתי
עכשיו ננוח. נחתי. חשבתי שזהו, הראיתי לכולם שאני יותר חכם.
כולם רצים בלי סיבה אז אני לא רץ, הרי צריך סיבה, לא? וכבר
אמרתי אני תמיד הולך הפוך. אז כשכולם רדפו אחרי החיים, ואפילו
כשהשיגו אותם הם המשיכו לרוץ, כי ככה המאמן אמר. בכל מקרה כשהם
רצו אני ישבתי, בדקתי, ראיתי, חקרתי, עשיתי הכל ובלי לרוץ.
בדרך השתוללתי, השתגעתי. עשיתי הכל הפוך, אבל באמת הפוך. כזה
הפוך שעושים את כל מה שאסור, וכולם כועסים עלי. אבל לקחתי הכל
באיזי. נותן לזמן לעבור. אפילו עוזר לו לעבור, הייתם מאמינים,
אני זה שפעם רץ, התחרה בזמן ותמיד שיחק נגדו, עכשיו בצד השני.
אני הבוגד עכשיו עוזר לזמן, נגד כולם. מה יש מותר הוא מסכן,
הזמן, לבדו נגד כל העולם. אז עזרתי לו לחלוף. ולאט לאט הם סגרו
עלי. בגלל העצבים, לא נתנו להיות אני. לא נתנו ללכת הפוך.
והאמת במבט לאחור זה היה קצת חסר לי, האני הישן, הרץ. אבל אז
לא חשבתי על זה, נהניתי. אבל בסוף זה ניצח אותי. בלי שרציתי,
בלי שחשבתי על זה בכלל, זה חזר. כמו שפתאום אתה מוצא את עצמך
כוסס ציפורניים, למרות שאמרת לעצמך שתפסיק. כמו התמכרות ישנה
שלא עברה גמילה כראוי. כמו יצר של נמר בתוך חתול קטן, מתישהו
זה יוצא החוצה. וכשאני מתפרץ זה לא חתול. זה כבר לא בריא לאף
אחד. ואז הייתי מתפרץ כל הזמן. אז חזרתי להתאמן, בלי לשאול
שאלות. אולי זה עדיף ככה, עכשיו אני שוב אני, כבר לא עושה יותר
מידי שטויות, מרוכז, מפוקס, כל מה שרוצים שאהיה. ושוב אני רץ.
אבל בפנים, עמוק עמוק בפנים יש עוד אני. מתחבא, מחכה,כמו
התמכרות ישנה שלא עברה גמילה כראוי, כמו יצר של נמר בתוך חתול
קטן. אורב לרגע הנכון, לפרצה הקטנה, ואז האני האחר הזה יוצא
לרגע משתולל ונעלם. ושוב כולם כועסים עלי. ושוב אני רץ. לא כל
הזמן. רק לפעמים אחרי הצוהריים כדי שזה לא יתפרץ.