אני חושבת שעברה שנה, או טיפה פחות, או אולי הרבה פחות.
אני כבר לא זוכרת.
אבל היא חסרה לי, מאד, כל כך הרבה שרק מלחשוב עליה אני מתחילה
לבכות.
יש את הקטעים מהצד, אבל הם לחלוטין סתמיים, לא מעניינים, ריגוש
של רגע, אני מוכנה להחליף כל ריגוש בהרגשה האמיתית.
אני כל כך מתגעגעת אליה, כל כך!
פעם אחרונה (לפחות שאני זוכרת) שהיא הייתה פה באיזור
היה כשהכרתי מישהו חדש, מהר מאד הכל הלך, היינו ביחד זמן מאד
קצר (חודש נדמה לי) אבל הספקתי להכיר אותו ולהתמסטל מההרגשה
שלה.
"א ה ב ה, למה את חייבת כל כך להכאיב?!"
באמת למה, מספרים לנו שאהבה אמורה להיות טובה מחממת ובעיקר
אוהבת.
אבל היא לא כזאת היא כואבת והיא פוגעת ואז מגיע הכאב שמתואר
לפחות אצלי, כ- "הכאב הזה שכל כך כואב שאני בקושי נושמת"

אני משתוקקת להרגיש אותך שוב את ה"פרפרים" שאת מכניסה לי לבטן,
את החום והחיוכים המתפזרים לכל מקום, הניצוץ בעיניים שלא נעלם,
הידיעה שמישהו אי שם באמת אוהב, למישהו באמת אכפת.
אז אני פונה אליך אהבה ושואלת, למה את לא באה לבקר יותר?!