"את יכולה לעשות כל מה שתרצי, אל תהססי, אל תחשבי יותר מדי,
פשוט תעשי, אם תחכי הזדמנותך תעלם. הזדמנויות לא תמיד באות
שנית" אמרו אנשים שאמרתי להם שאני מרגישה תקועה, שאני מרגישה
כאילו אני צריכה לעשות משהו , משהו גדול שאני לא יודעת מהו.
אבל. אבל הגיל תוקע אותי, המקום תוקע אותי, הזמן תוקע אותי
ואני תוקעת אותי. אני משתגעת, כי מה שאני הכי רוצה לעשות זה
לברוח, לעוף להסתלק, רק לא להשאר כאן.

פעם כשהייתי ממש בדיכאון בגלל אדם כלשהו שהחליט שהוא יכול
לשלוט בחיים שלי ולהפוך אותי שקופה או ערומה לעולם, מישהו
שנראה תמיד שמח בא אלי ואמר לי לחייך, אמרתי לו שאני לא שמחה
והוא אמר לי לעשות את עצמי. אמרתי לו, אולי בעצם לא אמרתי לו
אבל רציתי להגיד לו, שאני שונאת אנשים מזויפים, אנשים שעושים
את עצמם רק כדי שלא יראו שגם הם אנושים וגם להם כואב כשמכים
אותם וגם הם בוכים כשעצוב, אז הם בוכים בלילות כשאף אחד לא
יודע.
אני אומרת שאם כואב לך, תצעק ואם אתה משתגע, תשתגע ואם עצוב לך
תבכה. אבל לא אמרתי.
הרגשתי ממש רע, רציתי לברוח אבל לא ידעתי לאן ולא ידעתי איך.

יצאתי מהבית והתחלתי ללכת. הלכתי המון, עליתי לאוטובוס שנסע
לשום מקום. כשהגעתי לשום מקום הלכתי בדרך שלא הייתה. בסוף שלא
היה לדרך עמד מגדל כל כך גבוה שאם הגעת לקומה האחרונה כבר לא
היה לך אויר לנשום. מהמגדל הסתכלתי על כל האנשים שהכרתי בחיי.

איש אחד שתפקידו היה להדריך אנשים למצוא את מקומם בעולם בעזרת
ידע אמר לי פעם, שלכולם יש בעיות ותמיד צריך לנסות לפתור אותן
אבל לא לשכוח שיש בעיות שאי אפשר לפתור , אז צריך לקבל אותן,
לחיות איתן.

במקום האנשים הרעים ראיתי מהמגדל שפתים וידיים, השפתים דיברו
כל כך מהר עד שלא הבנתי מילה והידיים היכו את האויר עד שיכולתי
לחוש את כאבו של הכלום. לאנשים הרעים היה גם לב וליבם דימם
ממכות ידיהם.
במקום האנשים הטובים ראיתי עיניים שלא היו לרעים, העיניים ראו
הכל והבינו את הדברים שחשוב להבין, לא את הגדולים אלא לפעמים
דווקא את הקטנים, רק את החשובים, רק את מה שבאמת משנה.
לאנשים הטובים היו גם ידיים שהחזיקו אחת את השניה בשילוב
אצבעות וליטפו את העיניים אחרי שראו יותר מדי. לאנשים הטובים
היה גם לב והלב שלהם ספג את כל המכות והמילים ובכל זאת נתן
לידיים חיים.
השפתים של האנשים הרעים צעקו עלי שאקפוץ ושלאף אחד ממילא לא
ממש אכפת והידיים שלהם ניסו למשוך אותי, אבל למרות שהיו מאד
ארוכות המגדל היה יותר. העיניים של האנשים הטובים בכו עלי
והידיים שלהם שילבו אצבעותיהם בשלי וליטפו לי את העיניים.
רציתי ללכת עם האנשים הטובים אבל הצעקות והדיבורים של הרעים
הקיפו אותי מכל כיוון ובגלל שליטפו לי את העיניים והן היו
עצומות טעיתי בכיוון ונפלתי מהמגדל.
הסתכלתי למעלה ובכיתי למישהו שפעם איש שמאמין אמר לי שיש גבוה
בשמים ושהוא משגיח על כולם. אמרתי לו שלא באמת רציתי , ושנפלתי
בטעות בגלל שלא ראיתי כלום בגלל ליטופים. אבל שכחתי שהאיש
המאמין אמר לי להיות צנועה ולהתפלל ולדבר יפה אל ההורים שלי
כדי שהמישהו הזה שאף אחד אף פעם לא ראה יקשיב לי. אבל לא תמיד
דיברתי יפה אל ההורים שלי אז הוא לא הציל אותי.
הדרך למטה היתה נורא ארוכה ובדרך ראיתי מהחלונות של המגדל
אנשים שאני לא מכירה עומדים ומסתכלים עם פיות פתוחים ועיניים
פעורות.
כשהגעתי בנפילתי לקומה הראשונה שכב שם תינוק שבדיוק יצא מרחם
אימו ותשעה חודשים קודם לכן הוא פשוט לא היה ואף אחד לא חשב
אפילו שיכול להיות שיגיע ואיך יראה וירגיש ויחשוב.התינוק אמר
לי בהצלחה כי גם אני הולכת למקום שהוא כלום ושאף אחד לא יודע
מה יש בו ומה חושבים ורואים כשמגיעם אליו. ואני אמרתי לו
בהצלחה, שימצא רק ידיים מלטפות, למרות שלפעמים בלי סיבה ובלי
משים הן מכאיבות.
סנטימטר אחד לפני שהתרסקתי לקרקע נעצרתי וכבר לא היו לי שפתיים
וידיים ועיניים והלב שלי פעם נורא חזק והוא אמר לאנשים, לא רק
לכמה אלא לכולם, תודה. לא יודעת למה.
והוא אמר לאנשים שאהבתי ושאהבתי ושכחתי את אהבתי אליהם שאני
אוהבת אותם. רק לאלו שבאמת.
ואז התרסקתי וכל עצם בגופי נשברה לרסיסים.
ואז הפכתי למילים. מילים שנכתבות על ידי מישהו עם עיניים,
אזניים, אף, שפתיים, ידיים, רגליים ולב שפועם בי 65 ל80 פעימות
בדקה. ואני, המילים שלו, אמרו עליו הכל.

ואני אומרת שאם כואב לך, תצעק ואם אתה משתגע, תשתגע ואם עצוב
לך תבכה. ואם טוב לך, אז טוב.