"את כל החיים שלך אתה חי לפי שירים", היא אמרה. ורציתי להגיד
לה שזה לא ככה.
אבל דילן ולאונרד כהן ואלוויס קוסטלו צעקו לי חזק מדי בראש
באותה שניה.
קוסטלו צעק לי שאני רוצה אותה ודילן הזכיר לי שזה לא אני, זה
לא אני מה שהיא רוצה.
ולאונרד כהן? מעיל הגשם הכחול שלו רק העמיד לי דמעות בעיניים.
סתם. רק.
אני לא חי את החיים לפי שירים. אני פשוט מוצא אחד שהבין אותי,
שהיה שם לפניי. וזה מרגיע. וזה מחכים.
כמה פעמים רציתי לעצום את עיניי ולקוות שהכל ייעלם, כמו הסולן
של בליינד מלון.
כמה רציתי להתרחק מהכל, לברוח, איתה, כמו אדי וודר בשיר ללא
שם. לומר לה שאיתה לעולם לא אהיה לבד.
כמו מיכה שטרית שייחל שאם כבר לבד אז שיהיה בתנועה.
זה לא לחיות לפיהם, זה פשוט השמחה של למצוא חבר לדרך הארוכה
הזו שנקראת חיים. |