אני יכול לספור אותם על כף יד אחת.
אני יכול להזיז אותם מצד לצד, להסתכל עליהם ולבחון אותם.
אני יכול לספור אותם ואז לשכוח.
אני יכול להביט אבל הם כל פעם ייראו אחרת.
אולי בגלל שאני לא ממש, לא באמת יכול לראות אותם. כלומר, אני
יכול אבל רק במובן דמיוני, פנטסטי שכזה.
הרבה אומרים לי שזה קצת עצוב שאני יכול לספור אותם רק על כף יד
אחת.
בהתחלה חשבתי שזה נכון, שזה באמת חבל. שמעתי על כאלה שצריכים
את שתי כפות הידיים בשביל לספור אותם וגם היו שמועות על כאלה
שצריכים גם את כפות הרגליים.
עם הזמן, כשהתבגרתי, הבנתי שאין לי במה להתבייש, גם כף יד אחת
זה בסדר, זה אפילו מכובד, בעיקר כשאלה שאותם אני סופר הם כל כך
מיוחדים. כלומר, לכל אחד יש מין ייחוד כזה קטן, יפה, שעושה
אותו מיוחד. וזה, יחד עם העובדה שהם אף פעם לא נשארים סטטיים,
אלא תמיד משתנים, עושה אותם ואותי, דרכם, מאד מיוחדים.
זה מצחיק, אתם יודעים? אני מסתכל מסביבי ורואה את כולם רצים
אחרי עוד כאלה, שיהיה להם כמה שיותר שיוכלו לספור. ובכל הטירוף
הזה והריצות האלו, אני עומד עם אלה שלי במקום. סתם ככה, רק
איתם. ואני מטפח אותם ומסתכל עליהם משתנים. לפעמים אני מלטף
אותם ומחבק אותם, וכשהם מחבקים אותי חזרה, אני מרגיש הכי מאושר
בעולם ויורדות לי דמעות של שמחה מהעיניים.
ואז אני יודע, בביטחון גמור אני יודע, שיש לי מזל אדיר, יש לי
מזל אדיר שאני יכול לספור אותם על כף יד אחת.