כשהתקבלתי לשם כל מכריי אותי שיבחו, "וואו אחותי שיחקת אותה"
ועוד כל מיני ברכות על קבלת התפקיד החדש. הגעתי לשם חדורת
מוטיבציה, מזמנת תורים  במוקד כללית call . בחודשים הראשונים
התלהבתי מהתפקיד, ואהבתי מאוד לבוא לעבודה עד כדי כך שלא הייתי
ישנה בלילות מרוב התרגשות. אז החלה ההידרדרות הנפשית שלי-
חיפשתי כל תירוץ  לא להגיע לעבודה מפני שלא יכולתי כבר להמשיך
ולזמן תורים ולא די בכך שסבלי אינו מתחיל ונגמר בעבודה, גם
בחוץ זה היה רודף אותי: שלטים של קופת חולים כללית ושכנים
המבקשים שאקבע להם תורים "בקומבינות". כעבור כמה חודשים החליטו
"הבוסים" המתחשבים שלי לקדם אותי בתפקיד לנציגת פניות הציבור.
חשבתי לעצמי: "איזה שינוי באווירה, חבר'ה טובים, תפקיד יותר
מעניין". ואכן צדקתי. בחודש הראשון היה נחמד, צחקתי עם חבריי
לעבודה ואהבתי את התפקיד, אבל אחרי חודש אחד התחלתי להרגיש
פרנואידית ולחשוב ש"הבוסים" רודפים אותי, "לעזאזל, מה הם רוצים
ממני....... לא, לא, לא, עזבו אותי".הרגשתי שהקירות לוכדים
אותי, הרגשתי שאני כלואה בתוך מערבולת של פניות ציבור,
קמפיינים למיניהם ותורים שאני צריכה לזמן. כל הזמן קיוויתי
שישהו יציל אותי מהכלא הנפשי שנגרם לי כתוצאה מהעבודה הזאת,
"הצילו, הצילו, הצילו!!!". השלטים של קופת חולים החלו רודפים
אותי בכל מקום: ירושלים, תל אביב, חיפה רעננה ועוד..... "למה
הם לא עוזבים אותי, לאאאאא!!!". אני מנסה לחשוב מה עשיתי
לשלטים האלו שהם רודפים אחריי גם לאחר שעות העבודה. יום אחד
נמאס לי והחלטתי לחטוף את אחד השלטים, להתעלל בו ולבסוף לרצוח
אותו ולהיפטר מהגופה. מצאתי שלט אחד ברעננה שפשוט הזמין את זה,
ארבתי לו וראיתי שאין אנשים בסביבה וחטפתי אותו. למרות
התנגדותו הצלחתי להביא אותו למחסן נטוש בכדי להתעלל בו. עשיתי
לשלט המסכן לינץ', חתכתי אותו עם סכין, יריתי לו כדור במקום
אסטרטגי, כיביתי עליו סיגריות ועוד מעשי זוועה. הוא צעק
מכאבים, שתת דם אבל לא עצרתי, אמרתי לעצמי: "אני חייבת לגמור
עם זה אחת ולתמיד, להעמיד את השלטים במקומם". ככל שהוא סבל
יותר, אני הרגשתי טוב יותר. מדי פעם צעקתי עליו: "שתוק, חתיכת
זבל, אני יודעת מה עשית בקיץ האחרון, אני אראה לך ולכל החברים
שלך מה זה לרדוף אותי ". כעבור שעתיים של התעללות, הוא מת.
עטפתי את גופתו בשקית שחורה, שמתי אותה בתא המטען, והתחלתי
לנסוע לכיוון המזח בהרצליה כדי לזרוק את הגופה שלו לים. נסעתי
וצחקתי כל הדרך, מין צחוק מטורף כזה, "זהו זה התנקמתי בשלטים
של קופת חולים כללית". הגעתי למזח, בדקתי שאין אף אחד, הוצאתי
את הגופה מתא המטען וזרקתי אותה לים. נסעתי במהירות הביתה,
פתאום התחלתי להילחץ כי חשבתי מה יהיה יקרה אם יתפסו אותי, אבל
המשכתי לנסוע ואפילו הגברתי מהירות. כעבור חצי שעה הגעתי
הביתה, נכנסתי במהירות, נעלתי את הדלת, הגפתי את התריסים
וכיביתי את האורות בבית. ישבתי מפוחדת בבית שמא המשטרה תתפוס
אותי. שבוע שלם ישבתי בחסות החשיכה  עד שהחלטתי להסגיר את
עצמי. נסעתי מהר לתחנת המשטרה, כבר לא יכולתי לשמור בסוד את
דבר הפשע שלי- אחרי הכל הפשע לא משתלם. כאשר הגעתי לתחנת
המשטרה צעקתי: "רצחתי! אני רוצחת מסוכנת וחובה לעצור אותי לפני
שארצח פעם נוספת!". כאשר סיפרתי לשוטר את פרטי הרצח ואיפה
נמצאת הגופה, הוא הנהן בראשו במין הנהון מזלזל. לפני שידעתי מה
קורה, מצאתי עצמי במחלקה סגורה בבית חולים שער מנשה, שם הייתי
לבושה כתונת משוגעים, יושבת בחדר קטן ומרופד שבו הקירות צועקים
עלי ומנסים לפגוע בי. בכל פעם שסיפרתי לאחות על מעשיהם של
הקירות, היא נתנה לי זריקת הרגעה ואמרה: "אלו רק ויטמינים",
אני ידעתי את האמת, שאלו זריקות הרגעה, מה היא חושבת לעצמה-
אני אולי קצת פסיכית, אבל לא טיפשה. פעמים רבות שהלכתי לחדר
האוכל, ראיתי במסדרונות בית החולים שלטים של קופת חולים כללית
עליהם מתנוסס לו בגאווה הילד ששואל: "למה?", זה שיגע אותי עד
כדי ניסיונות התאבדות ומחשבות לרצוח את הילד הפסיכופט. הפסיכי
הקטן היה אורב לי במסדרונות בית החולים לעיתים גם היה עוקב
אחרי לחדר וכל הזמן שואל: "למה, למה, למה, למה", בלילה הייתי
חולמת חלומות ארוטיים על השמן מהפרסומת של כללית מרוב פחד
הייתי מרטיבה במיטה. שנתיים שלמות הייתי בבית חולים הנורא הזה
עד שוועדת השחרורים החלטה לשחרר אותי, בתנאי שאני אתרחק מכל
הקשור לקופת חולים כללית. וכך עשיתי, אפילו לרופאים הפסקתי
ללכת. היום אני בעלת מסעדה צמחונית קטנה בתל אביב, שומרת על
החוק ועל מרחק מקופת חולים כללית, ואני מרגישה בריאה בנפשי
ופחות לחוצה.