השעה כבר 8 וקרני השמש חודרות מבעד לחלון על מיטתו של אלעד,
והוא עוד מתלבט אם לקום היום לשעה ראשונה או לא. 'הרי במילא
אני אאחר ואחטוף צעקה מהמורה. לא עדיף לחסוך לעצמי את הטרחה
הזו?' אך בדיוק כשמחליט אלעד ללכת לישון שוב, נכנסת אמו לחדר.
"אלעדי... אלעדי קום, אתה צריך ללכת לבית ספר."
"אוף נו אמא..."
"בלי אוף. יאללה אחת-שתיים. יש לך כבר מספיק הברזות בכל
מקרה."
לאט לאט התחיל אלעד עוד יום שגרתי מסריח בחייו. מזה שנה וחצי,
הוא פשוט לא מוצא יותר שום סיבה להתעורר בבוקר. שום סיבה לעבור
עוד יום. שום סיבה...
"אלעד! נו אתה תאחר!"
בין צחצוח שיניים לשטיפת עיניים מהרהר הוא בחייו העלובים. אלעד
הוא בן 16, והוא גר בישוב קטן ומשעמם במרכז הארץ.
"נו!!"
שוב פעם אמא צועקת. מנסה אלעד להזכר בפעם האחרונה שבאמת יכל
לדבר עם אמו בלי שתצעק עליו. 'טוב, יאללה לסיים כבר עוד יום
ולחזור לישון,' חושב אלעד ויוצא לקראת בית הספר.

באיחור קטן קטן של 25 דקות, מגיע אלעד לשיעור הראשון שלו.
"תראו מי הגיע! המאחר הכרוני שלנו. ומה התרוץ שלך היום?" שאל
המורה בנימת זלזול.
"לא הרגשתי טוב בבוקר."
"לא מעניין אותי! לשיעורים שלי אתה לא נכנס יותר עד שאתה עובר
שיחה ביחד עם ההורים שלך והמנהל!" ולאלעד היה נראה שאת הצעקה
הזו שמעו אפילו בחרמון. 'נפלא. בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו.
עוד צרות עם ההורים,' הוא חושב לעצמו. לאט לאט הוא מתיישב לו
במסדרון ומתחיל לקשקש במחברת שלו.
בסוף השיעור נכנס אלעד לכיתה ומתחנן בפני המורה שיוותר לו, שזו
הפעם האחרונה.
"אני מצטער מאוד אלעד, אבל כבר נתתי לך יותר מדי "פעמים
אחרונות". הגיע הזמן בשבילי לעשות משהו רציני בקשר להברזות
שלך."
"אבל..."
"בלי אבל. תגיד להורים שלך לצפות היום לטלפון ממני."

זהו.
נגמר לו עוד יום לימודים שגרתי ומסריח, ואלעד בדרכו הביתה.
אנשים מעיפים בו מבטים של רחמים וזלזול, אבל הוא כבר רגיל להם.
הוא יודע שאף אחד לא מבין אותו בעולם הזה. וגם שאף אחד אף פעם
לא יבין אותו. הוא מגיע הביתה ומניח את התיק על הרצפה.
"קיבלתי טלפון מהמורה שלך לספרות," הוא שומע קול די עצבני
מאחוריו ותוהה איך כבר הספיק המורה שלו לדווח לאמו על האיחור.
"אהה.. כן זה."
"עוד פעם איחרת לשיעור. אני הזכרתי לך כל הבוקר שאתה צריך למהר
אבל לא. לא הקשבת לי. אבל מה חדש?"
"אמא די. בבקשה, אין לי כוח לזה עכשיו."
"מה זאת אומרת אין לך כוח?! אתה לא תדבר אלי ככה! שמעת?"
"אמא! די! תרדי ממני!" נפלטה מעין צעקה.
"אני לא מבינה אותך אלעד. מה עובר עלייך?! פעם היית כזה ילד
מתוק. פעם היית מספר לי הכל. עכשיו אני כבר לא מבינה אותך
בכלל..." והיא מתחילה לבכות. ניכר שגם עוד מעט הוא יתחיל
לבכות, ולכן הוא ממהר וסוגר אחריו את הדלת. מאחוריו הוא שומע
את אמו בטלפון מספרת לאביו ש'הילד לא בסדר' וש'משהו עובר על
אלעדי'. לאט לאט מחלחלות דמעות מעיניו, במורד לחייו, עד לפיו.
הוא טועם אותן.
מלוחות ומגעילות.
הוציא אלעד את המחברת שלו והמשיך לצייר לו עולמות אחרים...

שקט בפינת האוכל.
אף אחד לא אומר מילה.
אבא אוכל בשקט ומביט מדי פעם לעבר אלעד.
אמא מחליפה מבטים בין אלעד לאבא ומידי פעם דוחפת קצת אוכל
לפיה.
אלעד אוכל לו בשקט, אך מהר מאוד. 'לסיים לאכול מהר ולהסתלק
מהשולחן,' הוא חושב לעצמו. אך לצערו, זה לא יקרה...
"אלעד, אני רוצה שתדבר איתי," שמע את קול אמו במעיין חצי-בכי.
''זה היה חייב לבוא!' חשב לעצמו אלעד וענה בעוקצניות, "על
מה?"
"אתה יודע על מה," ענתה. "הגיע זמן שתספר לי מה עובר עלייך
בשנה האחרונה. אני לא יכולה יותר לסבול את השתיקה הזו."
"אני לא יודע על מה את מדברת. הכל בסדר אצלי. כלום לא עובר
עלי. עכשיו בבקשה תעזבי אותי."
"לא אלעדי אני לא אעזוב אותך הפעם! הפעם אתה באמת תספר לי מה
אתה מרגיש ולמה המצב ככה!"
ובשנייה הזו אלעד הרגיש מן דחף לקום ולצעוק
''אני לא בסדר! אני לא שמח!'
ולהתחיל להסביר לאמו שהוא כבר לא יכול לדבר איתה, ושאבא בכלל
לא עוזר אף פעם, ושבבית הספר הוא ממש מתקשה עם הלימודים, ושהוא
כבר לא מסוגל למצוא חברים אמיתיים, ושקשה לו לקום בבוקר, ו...
אבל הוא עצר את עצמו ברגע האחרון ואמר,
"אני לא יודע על מה את מדברת בכלל," וברח לחדרו. מבחוץ יכל
לשמוע בכי חזק ואמרות סתמיות של 'נדבר איתו מתישהו על זה' מצד
אביו.
ואת הבכי שלו עצמו,
שהיה כבר סוער מאוד,
לא הצליח לשמוע.