כשאני ממש עצוב, אני מבשל לי אוכל סיני. אני מוריד את הווק
ממקומו אשר מעל למקרר, מנגב אותו מהאבק ושוטף אותו בכיור המטבח
בקפדנות. אני מקפיד לרחוץ גם את חלקו החיצוני ומייבש בעזרת
מגבת מטבח בתולית, שזה עתה יצאה מן הארון. כדי לוודא שהמגבת
מתאימה, אני מלטף בה את פני ושואף מניחוחה. אני מדליק את הלהבה
הגבוהה שבגז, ומניח עליה את הווק המבריק.  אני נותן לו להתחמם
כדקה ומוסיף מעט שמן בנזילה איטית. כשאני מריח את העשן של השמן
השרוף, אני זורק פנימה שלושה פלפלים חריפים יבשים, ומאזין לקול
פיצפוצם העדין. כשהם משחירים וקשים, אני זורק לאמבטיה המבעבעת,
שום כתוש וג'ינג'ר טרי. בשלב הזה, אני מרגיש שהעצב קצת משנה את
פניו, הוא נהיה מרוח יותר, פחות ממוקד ופחות מסויים. אני שואף
את ענן הריח לתוך אפי ונותן לו למלא את ריאותי המלנכוליות.
כשהתבלינים משחימים, אני זורק למחבת פיסות בשר שהשריתי ביין
סיני וסויה. אין נחמה גדולה יותר לנפש כואבת, מריח הבשר המיטגן
ומניחוח רוטב הסויה המתחמם. אני מקרב את ראשי אל המסה המתבשלת,
ושואף אהבה מעשן האמפטיה שלה, שאין לו תחליף. את הירקות
החתוכים, אני מוסיף בסוף, ואחריהם את הרוטב המתוק-מלוח שהכנתי
מראש. לפני ההגשה, אני בוזק קצת שמן שומשום כהה, שמשלים בצבעו
העמוק את תהליך הפרידה מן הצער.

הפרידה הראשונה מלין-צ'או לא היתה כזאת קלה; בכלל, פרידות
ראשונות  קשות יותר בחורף, במיוחד כשהממשלה הסינית אוסרת על
התושבים להדליק חימום. באותו שבוע הגיעו לביג'ינג פקחים של
האו"ם לבדוק את רמת זיהום האויר בעיר. הממשלה הוציאה הוראה
חד-משמעית לא להדליק שום הסקה, כדי שהמדידה תעמוד בתקן
הבינלאומי. במלון שלי ליד כיכר טיאנן-מן, לא היתה בעיה, אף אחד
לא ציפה מהפקחים ששהו בו להפקיר את אשכיהם החיורים ושפמיהם
הבלונדינים לקור הצפוני. בחדר שלי בקומה השמינית, על המיטה
הרחבה, שכבה לין-צ'או על סדיני המשי המבריקים. הידיים שלה היו
פרושות למעלה, מחזיקות את הכרית משני צידיה. עקבתי אחרי
קימורן, הפרק הדק שמתחת לכף היד התרחב לאיטו לכוון המרפק.
במיוחד נמשכתי לזרועות הלבנות שלה. הן היו מונחת בזוית, שאור
הנרות שהדלקנו בחדר צבע אותן בכתום עדין. שדייה העגולים היו
מוצקים וקטנים. הם היו כל כך שלוים, שהחלטתי לא לגעת בהם,
כאילו הלכו לישון בין שתיים לארבע. הבטן שלה היתה חזקה ומעט
בולטת. קירבתי את האף שלי לטבור שלה והשקעתי אותו עמוק, עד
שנוצר מכתש קטן סביבו. הנחתי את ידי השמאלית על הירך הרכה שלה
ואת הימנית מתחת לצווארה, ולקחתי לריאותי שאיפה אחת עמוקה.
חשבתי לעצמי שעירום, הוא בעצם איבר בפני עצמו. כמו התבשיל
המושלם, יש לו מרקם, טמפרטורה, צורה, צבע, טעם וריח. ניסיתי
לפרק את הניחוח שיצא מבטנה למרכיביו. ג'ינג'ר, סויה, דבש ופלפל
במינון המושלם, ריחה המדוייק של האהבה שהתבשלה בחום השפתיים
שלי. באותו ערב קפוא, נפרדתי ממנה, בקור של מינוס עשרים מעלות
מול בניין בלוקים קומוניסטי באחת משכונות העוני של העיר. במעלה
המדרגות לין-צ'או נפרדה מהשכן הזקן שלה יו-ינג ששכב ללא רוח
חיים אחרי טיפוס של שבעים ותשע מדרגות, כי הקור בחוסר תנועה
היה בלתי נסבל. מדרגה לכל שנה מחייו העלובים.

אחרי כמה חודשים, באביב, חזרתי לביג'ינג לצורך עסקיי. במדרגה
השבעים ותשע בדירתה של לין-צ'או היה סדק במדרגה שתוקן במלט
אפור. עמדתי מול דלת הכניסה לדירה בדממה והקשבתי. מבעד למשקוף
הדהדו קולות של טיגון ושיקשוק כלים וריח חזק של ים בקע מהחריץ
שמתחת לדלת. נקשתי שתי נקישות קלות וחיכיתי. לין-צ'או פתחה את
הדלת, פלטה אנחת תדהמה ושמה את ידה על שפתיה האדומות. התבוננתי
בפניה ושמתי לב כיצד הברק מרטיב את יובש העיניים. מבעד
לאצבעותיה הדקות הבחנתי בחיוך הדק המתפשט באישיות משלו.
בביקורי הקודם, היינו שוכבים שעות ערומים ומחובקים ונותנים
שמות לחיוכים שלנו. "דרקון חולה", כשהיינו עייפים או "נחש
אדום", כשהיינו מסופקים. לין-צ'או תפסה אותי בידה, ומשכה אותי
במהירות למטבח הקטן. על הכיריים הרחבים עמדו שתי מחבתות וסיר
ובתוכם ביעבעו נוזלים סמיכים. מתחת לחלון, עמדה גיגית עץ
ובתוכה שחו שני דגים ארוכים, חלקים ושחורים. לין-צ'או תפסה
אותם בידיה ובתנועה חדה נעצה מקלות עץ לתוך גרונם עד שהפסיקו
לפרפר. היא שטפה אותם בגיגית מים וקילפה במיומנות את העור. דג
אחד נזרק למחבת עם נוזל צהבהב, עשוי מציר דגים ובצלים ירוקים
והשני לשמן לוהט עם פלפלים אדומים חריפים כמו הבדידות. בסיר
הקטן התבשל אורז לבן, שניחוחו מילא את הדירה הקטנה. היא הפשיטה
אותי והושיבה אותי על כיסא עץ מחוץ למטבח. את הידיים היא קשרה
למשענת עם זרדי במבוק ואת שוקיי לרגליו המשחירות. היא התישבה
מולי על ברכיה, בחלוק המשי שקניתי לה בשוק בשנחאי, והניחה את
הצלחות עם האוכל לידה. היא סימנה לי לעצום את העיניים והאכילה
אותי במקלות, נגיסה, נגיסה מן הדגים החמימים והאורז הנימוח.
בכל בליעה, דמיינתי את מגע האצבעות שלה המחשמל, ואת רוך
ערוותה, למרות שכלל לא נגעה בי, וגם לא נגעתי בה. בתום הארוחה
היא השכיבה אותי לישון וליטפה את שערי, כשהתעוררתי בבוקר, היא
כבר לא היתה בדירה.

הפרידה השלישית היתה גם האחרונה. זה היה בסתיו, בהרים, מרחק
עשר שעות נסיעה מן העיר, בתוך בקתת רעפים סינית קטנה בלב יער
מחטים. ישבנו זה מול זו, על רצפה העץ הקרירה ואכלנו עוף חמשת
התבלינים מקערות חרס קטנות. לין-צ'או טחנה מקל קנמון, שני פרחי
צפורן, חופן זרעי שומר, פלפל מסצ'ואן וכוכב אניס. היא מרחה את
העוף בתערובת התבלינים וצלתה אותו על כמה גזעי אורן יבשים
בחוץ. אכלנו אותו בידיים עם העור והעצמות וליקקנו אחד לשני את
האצבעות המשומנות. אחר כך היא השכיבה אותי על שמיכת צמר וסדין
משי שקנינו בדרך. היא התפשטה ונשכבה מאחורי. הרגשתי את אחיזתה
בחמישה מקומות בגופי. באצבעות רגלה השמאלית, היא אחזה בגיד
האחורי של העקב שלי. העקב של רגלה השמאלית לחץ קלות על הברך
הימנית שלי שהיתה קצת מקופלת. ביד אחת היא לחצה בעדינות בתחתית
המפשעה שלי וידה השניה דחקה מעט את צלעותי. את שפתיה היא
הצמידה לצוואר שלי ומצצה אותו בעדינות. שכבנו ככה כמה שעות,
ומדי כמה דקות, לין-צ'או הגבירה מעט את הלחיצה. הרגשתי את הזרם
בגופי, מנקה אותי מן העצב והבדידות. לפני שנפרדנו נזכרתי בשיר
סיני עתיק.

הצבי על הרי האורן
אשר אין בם שלכת
יודע רק מקולו שלו
כי בא הסתיו