גם כשגבי מופנה אל פניך חשתי מבטך
עינייך הכחולות חדרו בי.
אמרת לי "את אחרת"
אמרת "את שונה"
גם אתה.
היית אחר, ראית בי מה שאף אחד אחר לא ראה,
גם אני בך.
לא היינו מובנים, כל העולם נגדנו
שונים, מוזרים, עצובים.
אנשים לא אוהבים את העומק,
העומק מטריד,
מקשה על אשליית השלמות להתקיים.
נשקת לי אז,
כשדחיתי אותך ברחת,
הסוות זאת בגינוי
הרי תמיד מצאנו לנו סיבות למרחק.
לפעמים כשנפשך פרושה בניגוד לרצונך לרגלי אחר
הרגשתך היא ערום.
אמרת לי שהבנת מתי אבד סיכויינו להתאהב,
אמרת שבפעם הראשונה בה גופינו היו אחד.
קראת אחד משירי, הוא סיפר על ריקנות
אמרת "שירך חסר כל רגש"
אמרתי לך שזהו תוכנה של ריקנות.
עכשיו, הדיכאון, בעזרת התרופות,
הפך אדישות.
ואתה רחוק, עסוק ברדיפה אחר המריה שלך,
היא טהורה, בתולית,
לא כמוני. |