"לאן את נעלמת???
פתאום את נעלמת בלי מכתב, בלי הסבר, בלי רמז.
זה לא איזו מחלה שתקפה אותך, אף אחד לא חטף אותך...
את נעלמת לכמה ימים, ואז מצאו אותך מתה בתוך המיטה שלך.
וכולם חקרו וניסו להבין מה זה ואף אחד לא יודע.
תעזבי את השאלה לאן נעלמת.
תעני לי על זה...
למה נעלמת?!?!?!?!?!
למה?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!
אה?!
תעני לייייייי!!!!!!!!!
איפה את?! למה את לא עונה לי?!
את מפחדת ממני?!?!
למה מעיין?!?!?!
למה מעיין...?" הוא שאל.
הוא נפל על הברכיים שלו ובכה על המצבה שלה.
הוא היה מלא בבוץ, ירד גשם.
במשך חצי שעה הוא נשאר שם ופרק את כל מה שסחב במשך חודשיים.
הוא הרגיש הקלה מוזרה שכזו...


בלילה הוא שמע מישהו אומר לו לקום.
"תקום טל תקום..." הקול אמר.
הוא קם. הרגיש מבולבל.
הוא יכל להישבע שהקול הזה נשמע כמו מעיין.
"מה???" הוא שאל.
הוא פקח את העיניים וראה את מעיין.
הוא קפץ מהמיטה מבוהל, שפשף טוב את העיניים.
"אני לא מאמין..." הוא אמר.
זו באמת הייתה היא.
הם הסתכלו אחד לשני בעיניים, כמו שהם תמיד הסתכלו אחד לשני
בעיניים, עם מבט עמוק ורציני.
הוא היה היחיד שהסתכל לה בעיניים הגדולות והיפות שלה ולא אמר
שהן יפות. הצבע הירוק שלהם היה מהמם והן היו גדולות ויפות. אף
אחד לא יכל להסתכל לה בעיניים בלי לומר לה שהן יפות. אבל הוא
אף פעם לא שם לב לכמה שהיא יפה.
"ואני עונה..." היא אמרה.
"נעלמתי. נעלמתי לתוך עצמי.
ישבתי בפינה של החדר במשך ימים, בלי אוכל, בלי מים, בלי שום
דבר. ישבתי ובכיתי.
התכנסתי לתוך תוכי וקיוויתי להיעלם.
רציתי לצאת מהעולם הזה.
רציתי ללכת לישון ולא לקום יותר.
לא הייתה לי סיבה להישאר." היא אמרה.
"למה???
יש לך מלא סיבות להישאר בחיים!!" הוא צעק.
"תן לי אחת..."
"אני לא מספיק?
הידיד הכי טוב שלך שיצטרך את העזרה שלך בשנים הבאות ובמשך כל
חייו.
אני לא סיבה מספיק טובה???"
"טל... אתה היית כל החיים שלי!!!
אתה זוכר שאמרתי לך פעם משפט יפה.
'יום אחד אתה תשאל אותי מה יותר חשוב לי, אתה או החיים שלי.
ואני יגיד שהחיים שלי יותר חשובים, ואתה תלך בלי לדעת שאתה
החיים שלי.' אתה זוכר את זה?"
"זוכר..."
"כשאמרתי את זה שאלת בתור בדיחה מה יותר חשוב לי.
ואמרתי החיים. ואתה צחקת.
ולא הבנת שאתה כל החיים שלי!!!!
אתה גרמת לי אושר, אתה נתת לי את התחושה שאני לא לבד בעולם
הזה! אתה הכל בשבילי!!!!
ואתה שברת לי את הלב כשאמרת לי שאתה לא מסוגל לאהוב את הידידה
הכי טובה שלך.
אמרת שאתה יודע עליי הכל, שזה יהיה מוזר, שזה יהרוס הכל.
הלב שלי נשבר לרסיסים.
אני אהבתי אותך!!!! אני עדיין אהבתי אותך...
ושמרתי את זה חזק חזק בלב ולא אמרתי.
חשבתי שאתה גם רוצה אותי, והחלטתי לומר לך.
ואז אמרת לי את כל זה.
כבר לא רציתי לחיות... רציתי למות.
ולא היה לי את האומץ לחתוך את הורידים.
אז ישבתי בפינה של החדר שלי, בבגדים של קיץ בשביל שאני אתקרר,
לא אכלתי, לא שתיתי, לא עשיתי כלום חוץ מלבכות ולייחל למוות
שלי.
ולילה אחד... נרדמתי ולא קמתי יותר...
נעלמתי לתוך עצמי טל, לתוך עצמי..."
היא עמדה והסתכלה עליו.
"אני... אני..." הוא אמר.
"אתה לא יודע מה לומר..." היא השלימה את המשפט שלו.
דמעה ירדה לו.
היא ליטפה את הפנים שלו וניגבה את הדמעות.
"אל תבכה..." היא אמרה.
הקול שלה נחנק, גם היא עמדה לבכות.
כשהיא נגעה בו הוא הרגיש מגע חם.
הוא הרגיש טוב יותר כשהיא נגעה בו...
"חבל שאת לא יכולה לחזור לכאן." הוא אמר.
"אתה יודע למה אני הכי אתגעגע??" היא שאלה.
"למה?"
"אלייך. אני אתגעגע לכל דבר שקשור אלייך.
לשיחות שלנו, כשהייתי מתקשרת ובוכה לך.
אתה היית מצחיק אותי והייתי שוכחת שבכיתי בכלל.
אני אתגעגע לסיפורים שלך, הבדיחות שלך.
עדיף שאני לא יגיד למה אני אתגעגע כי זה ייקח מלא זמן."
"מעיין... אני מתגעגע!" הוא אמר.
"גם אני אלייך." היא אמרה.
ירדה לה דמעה.
ואז התחיל לרדת גשם, מבול.
"אני יכול לחבק אותך?" הוא שאל.
"לא יודעת... תנסה..."
הוא התקרב אלייה לאט, קצת חושש.
הם התחבקו.
"אני צריכה ללכת." היא אמרה.
"תישארי עוד קצת..."
"אני לא יכולה."
"תבואי ל"בקר" לפעמיים?" הוא שאל בתמימות.
"אני ינסה... זה קשה, מסע ארוך."
"למה??"
"למה מה?" היא שאלה.
"למה לא אמרתי לך שאני אוהב אותך????"
"כי אתה לא אוהב אותי..." היא אמרה בפשטות.
שוב היא ניגבה לו את הפנים.
"מספיק שאני בוכה, אתה לא צריך גם לבכות." היא אמרה.
הם שתקו. רק הסתכלו אחד על השני, ממשיכים לבכות.
"תשמור על עצמך..." היא אמרה.
"אני ינסה."
"אני אוהבת אותך!!!" היא אמרה.
ואז היא יצאה דרך הדלת.
הוא רץ אחריה לחפש אותה אבל הוא לא מצא אותה.


במשך יומיים שלמים ירד גשם, לא הפסיק לטפטף כל הזמן.
כי מעיין למעלה המשיכה לבכות על טל....