מרוב כול הניתוחים, של עצמי, של הסביבה, ושל בע"ח קטנים הנקרים
לדרכי, אני תוהה לפעמים אם לא עשיתי טעויות בחישוב באמצע הדרך.
לא משהו רציני, בר תיקון בהחלט, כמו 4+4=10 ,
וזה דופק לי את כול התרגיל שבמוח. ואני אתן דוגמא לאלה שפוערים
מולי כרגע פה ענק.
אני יכולה לשכב על הגב בפארק רחב ידיים, עצים זקופים, עבים,
שלכת, פריחה, מירוק כהה-כהה, לירוק בהיר-בהיר, רקמות עדינות של
עלים, גורמות ללב שלי להפסיד פעימות, ושלווה גדולה מפעפעת לי
בדם, חזק ומשר יותר מכול סם.
בזמן זה, אתה מתקרב לתשובה, מאמץ את מוחך קלילות, ומעל מסך
ירוק וענני עשן בהירים מופיעה לך הכתובת בבירור:
4+4=
ואתה כבר רואה בעייני רוחך איך שאתה אומר את התשובה ומבטל את
הבעיה כאילו לא הייתה קיימת.
אבל אז, התרגיל מתחיל להשתבש, שהמוח שלי משדר לי מול העיניים
המון רוגע, שלווה, ומפריש לי כול מיני הורמונים טובים, וחיוך
גדול ניסוח על פני בלי לשאול אותי בכלל. ואז, מצד שני מתחיל ה
כ א ב הבלתי מוסבר, מתפשט לו מן הבטן העליונה על עבר הלב, ואז
לגב, ולבסוף לפנים שלי, שמחווירות לגמרי, והעיניים שלי נשארות
מקובעות בנקודה אחת, מרגישה משותקת לחלוטין, ולא שומעת שומדבר
חוץ מפעימות הלב שלי, דופק חזק בעורקיי, מאיים לפוצץ אותם.
והמוח שלי מנסה להתאושש וכותב בגיר לבן על מסך ירוק:
4+4=
4+4=
4+4=
ואני כול כך שקועה בתרגיל ומייחלת להרגיש שוב פעם הרגשת השלווה
הזמנית שתקפה אותי מקודם, שאני אומרת לעצמי בפאניקה
4+4=10!!
ואני מרגיעה את עצמי, וחושבת: "הנה, פתרתי את הבעיה, הכול
בסדר, כול המערכות נא לא להילחץ, ארבע פלוס ארבע שווה עשר".
אבל..משהו במשוואה בכול זאת דפוק, שהרי הרגשת הפאניקה לא עלמה,
ומשהו, שאני לא יכולה לשים עליו את האצבע ד פ ו ק בתרגיל.
למרות כול העצים, הרוח החמימה, אגם ברבורים באופק, וקול ציוץ
של ציפורים, למרות שאני יודעת שהתשובה היא 8. שהתשובה לכול
המצב הזה היא א ו ש ר, כן בהחלט צריף לבוא כאן אושר, התשובה
היא תמיד 10 במוח שלי, תמיד העשר הזה שנדחף לכול מקום. ה כ א ב
הזה.
4+4=10
תעזרו לי למצוא את דרכי אל השמונה.
לעזאזל!! אני שונאת מתמטיקה.
קטע זה נכתב לפני כחודשיים, בספטמבר 2002. יום אחרי שכתבתי את
זה, ישבתי בפארק עם רונית, וניסיתי להסביר לה את זה. היא שאלה
אם אני רוצה את המספר של המורה הפרטי שלה למתמטיקה. באמת. |
