[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יעלי ליליה
/
המראה

היה ערב נחמד, מאוד נחמד.
היו הרבה צחוקים וזה תמיד טוב. לא סתם טוב- נהדר.
ערב כיפי שכזה עם אנשים שכיף לי איתם.
ובכל זאת מה שאני הכי זוכרת זה הנסיעה חזרה הביתה.
היא ישבה במושב שליד הנהג. אני ישבתי בדיוק מאחוריה.
במשך כל הנסיעה לא היה כמעט רגע שהסטתי את מבטי מהמראה הקטנה
שליד החלון שלה.
היה חושך, לפרקים היא בכלל לא נראתה לי כמו עצמה מרוב הטשטוש.

כל הנסיעה הסתכלתי עליה והעל העצב הזה שלה.
אני לא יודעת אם זה היה עצב, או דאגה או כל דבר אחר.
היא לא אמרה לנו בדיוק מה קרה ואחרי שעזבנו את בית הקפה נראה
ששכחנו שהטריד אותה משהו.
היא היתה אתנו באוטו אבל היה לי ברור שהיא לא לגמרי שם, היא
שמה לב למה שקרה באוטו, קפצה לביקור מדי פעם לאיזה צחוק מאיזה
שטות או שהצטרפה לשיר שהתנגן ביחד אתנו.
אבל גם כשהיא צחקה מדי פעם זה לא היה צחוק שלם, זה היה חצי
צחוק, אני מכירה אותו.

לא ידעתי מה קרה בדיוק או על מה בדיוק היא חושבת,
רק ראיתי את העיניים הטרודות שלה, העמוקות.
והיא היתה במרחק נגיעה, יכולתי להושיט יד ולגעת לה בעדינות על
הכתף ולהגיד לה שמה שזה לא יהיה, יהיה בסדר ושלא תהיה עצובה,
אבל לא עשיתי זאת. הנחתי לה, ואני לא יודעת מה היה הדבר הנכון
לעשות. אני רק יודעת שהיא היתה עצובה ואני כנראה לא יכולתי
לעזור, כרגיל.

היא אמרה לידיד שלה שאחר כך, לא משנה לאן הם הולכים היא רוצה
לשתות.
רוצה אלכוהול, הרבה אלכוהול.
אז ידעתי שהיא באמת במצב רוח רע, היא צריכה לברוח, ועכשיו.
אני כבר לא רוצה להעיר לה על זה, על הבריחה המתמדת שלה, אולי
אני גם טועה, אולי לפעמים הבריחה הזו נכונה לה.

אני אוהבת אותה,
לפעמים אני מרגישה שאפילו אני לא מבינה עד כמה האהבה שלי אליה
חזקה.
ובכל זאת אני צריכה לשמור על האהבה הזו בתוכי עד שהיא תתפוגג
ותחזור לממדים של אהבה רגילה, בין חברות, ידידות.

דרך המראה אני רואה אותה, את מי שאני אוהבת כל כך ולא אוהבת
אותי בחזרה, את זאת שאוהבת מישהי אחרת, את זאת שלא תהיה שלי.
אני כבר לא יודעת מהם הרגשות שבי, אם זו האהבה שלי אליה שכל כך
רוצה לפרוץ בכל עוצמתה ולא יכולה, או שזה העצב שבה שחודר אליי
עמוק ושאני רוצה לפתור אותו בה כדי להוציאו מתוכי. בסופו של
הערב נפרדים. אני מחבקת אותה ולא אומרת כלום, כרגיל. היא תלך
לשתות, לברוח. תרגיש אולי יותר טוב ואז יהיה הדבר הבא שיפיל
אותה והכל מהתחלה.
ואני? לא יכולה לעזור...

מכל הערב הזה, מכל היום, אני הכי זוכרת  בערך חצי שעה שהסתכלתי
עליה דרך המראה והיא אפילו לא ידעה. היתה לי הזדמנות להסתכל אל
תוך העיניים היפהפיות שלה, אל תוכה, בלי שאף אחד יפריע. ונשארה
לי ההרגשה של הנוכחות שלה, התחושה של הריח שלה, ונשאר בי העצב
שבה ונשאר בי העצב שבי.

מראה משקפת את המציאות, נכון?





1/12/02








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יוווו איך אתם
מודגשים?




סלוגן לא מודגש
לסלוגן מודגש.


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/12/02 16:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יעלי ליליה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה