ראתי אותך, עומדת שם מחייכת, ספק מאושרת ספק מבולבלת, מחזיקה
את הפלאפון ביד ואומרת לי שאת לא רואה אותי...

הסתובבת, אושר הציף אותי ופרץ גם אל החדרים שהיו נעולים בפניו
כבר הרבה זמן. לא ידעתי מה להגיד, או לעשות, המשכתי ללכת.

"איזה חיוך מקסים יש לה, ואף כזה חמוד, מעכשיו אני מבטיחה
לעצמי שאני לא אתן לחיוך הזה להעלם מהפנים הכל כך יפות שלה"
חשבתי לעצמי והמשכתי לחצות את הכביש לכיוון המדרכה שעליה את
עומדת.

חיבקת אותי ונזהרת (כן, הרגשתי) שלא להכאיב (כן, הצלחת) וחיבקת
ועצרת לרגע ואמרת שככה זה לא טוב והחלפנו מקומות ועכשיו הרבה
יותר טוב, את יותר קרובה אליי ונדמה לי שאני יותר קרובה
אלייך.

מאז שהגעת ועד שהלכת איבדתי כל שביב של תחושת זמן וכל מה
שהכאיב לי נעלם כאילו בכלל לא היה קיים. וא נסעת, בתפוזית, עוד
הספקתי לראות אותך מהחלון... הסתובבתי, כבר לא ראיתי אותך וגם
לא את התפוזית, התעצבתי אבל בכל זאת הייתה לי הרגשה טוב עוד
ממקודם.

כשחזרתי התיישבתי בחדר, על הכריות שהספקת לאהוב, ונזכרתי באותו
רגע שהסתובבת ושימחתי אותי כל כך ובאיך שאכלת עוגת קיפוד עם
כפית שעליה היו טיפות של שוקו חם וקצת קצפת, הספקתי להעביר מהר
את השיחות שהיו לנו מהר בראש וחייכתי ורצתי לפלאפון כדי לשאול
מה קורה...

לא הספקתי להגיד לך תודה על כל מה שעשית בשבילי, כן גם על
הדקות הקטנות האלה שהוספת בשבילי ולקחת מהזמן שלך ושל מישהו
אחר, על זה שעטפת אותי בחיבוקים גדולים גדולים עם המילים שלך,
ועל זה שאת פה בשבילי ועכשיו אני יודעת שאם זה תלוי בך ( גם
בי) את תמיד תשארי

אוהבת אותך בובה שלי :)