'בום!!'
שוב פעם הרעש הזה של הטריקה. הטריקה הנוראית והחזקה הזאת, אבל
כבר לא התרגשתי, כל הזמן אנשים נכנסים ויוצאים פה, בין שתי
הדלתות והמסדרון הקצר הזה, מסדרון קצר אך עמוק, הם פוחדים
לטבוע בו, או להיתקע בו, אז הם יוצאים. נכנסים ויוצאים. כל
הזמן. בכניסה הם תמיד מנומסים, בשקט, בנועם. נכנסים ומסתכלים.
נכנסים פנימה. בהתחלה המסדרון נראה כל-כך נעים, כל-כך חם, אך
בסוף הם מגלים אותו, את העומק, ואז מהר יוצאים, בטריקה, בלי
לחשוב פעמיים. משאירים אותי לבד. במסדרון. אני לא יכולה לצאת
ממנו, מהמסדרון. אני תקועה בו תמיד, מסתכלת על כל העוברים
ושבים, מקשיבה להם, לפעמים אף משתתפת בשמחתם, בשיחותיהם. ואז
הם מבינים, מבינים והולכים, אני כבר טבעתי באותו מסדרון, אני
לא יכולה לצאת ממנו, בשניה שנכנסתי כבר לא יכולתי לצאת, אך הם
תמיד יוצאים. הם מבינים שהמסדרון הזה מסוכן וישר יוצאים, כולם
מבינים- בסוף. כן, תמיד יש סוף, לכל אחד הסוף אחר, אחד מהר
יותר והשני לאט יותר, יש כאלה שנשארים יום או יומיים, אך היו
גם כאלה שהיו בו יותר, אפילו כמה חודשים, הם היו במסדרון שלי,
איתי, אך בסוף גם הם הבינו אותו, את המסדרון ואז גם הם יצאו.
תמיד שהם יוצאים הם טורקים את הדלת, הם כבר לא אותם אנשים
מנומסים ממקודם, הם יוצאים בטריקה, מהר, ברעש, בבום, בכאב,
משאירים אותי לבד באותו מסדרון, עד שמישהו אחר יבוא, יבוא,
יראה וילך בסוף, אבל אני, אני תמיד נשארת בו. אני תקועה בו
לתמיד. במסדרון. כבר הרבה שנים שאני נמצאת בו, ועדיין כל פעם
שהדלת נפתחת, באותו שקט ואותו נימוס, אני מתרגשת. מתרגשת
ושמחה, כל פעם אני שוב נופלת בפח. כל פעם אני מקבלת את הנכנס
בשמחה, בקבלת פנים יפה ונותנת לו להיכנס פנימה, מנסה. מנסה
להשאיר אותם, מנסה להראות את הכל, את כל יופי המסדרון, את
התמונות השמחות, את הקירות הצבועים כחול בהיר, כחול מרגיע. הכל
מסודר ויפה, הכל אני מנקה ומסדרת בשביל האורח הנכנס, שיבוא
ויכנס וישאר איתי, אבל תמיד הם הולכים עם אותה טריקת דלת, אותו
בום כואב, הם עוזבים תמיד את המסדרון שלי, משאירים אותי לבד,
עד הנכנס הבא, שיבוא ויכנס עד שגם הוא יבין וילך, כי גם הוא
יראה את העומק, גם הוא יפחד ויברח, יצא מהדלת האחורית, בטריקה
גדולה, בלי לחשוב או לעצור לרגע, כאילו הכל מובן וברור, כמו
תחנת רכבת. נכנסים ויוצאים, בלי לחשוב הרבה, כי זה מובן- בשביל
זה היא שם, היא תמיד תיהיה שם, כדי להיכנס ולצאת, היא תיקח
אותנו ותעשה כל שנבקש, רק להיכנס ולצאת, בלי כלום. הם תמיד
יוצאים, בבום חזק וכואב, אך אני כבר רגילה, אני לא מתרגשת, אני
רגילה אליהם, אל האנשים הנכנסים ויוצאים מהדלתות של המסדרון
שלי. המסדרון העמוק והצר שלי.