צופה מהצד כמו אורח מחו"ל שלא משתלב במציאות.
הפרקטיקה מתעלה על הצורך לחוש,
האורח עוקב בדריכות.
הזרות מחלחלת כמו סם הרדמה.
מכהה את חושיי החדים.
המילים נרמסות לי בין קנה-הנשימה,
לביו נבכי מאות הפחדים.
מציצה מבעד לתריסי השוני,
יוצרת קשר עין עם מקומי.
לא הספקתי כלל לחייך לעברו,
הוא כבר נע בכיוון הנגדי.

מתיישבת על כיסא שבניתי בעצמי,
עטופה באשליית שייכות.
לא עוברת דקה ואני על הרצפה עם חיוך מאולץ.
- הזרות.

ייתכן שקצת נסחפתי בתאור קורע לב.
אולי בכל זאת יש מי שאוהב.
יגיח לו מושיע על סוס שחור.
ילטף, ירגיע, יקשיב וישמור...

אך אני ממש בספק שהמציאות תתגלה כשונה
אני סבורה שאשאר בודדה ושקועה -
ברחמים עצמיים שקצת יקלו על ה"לבד"
ואולי עם הזמן עוד אלמד -
כיצד להוליך חיים סתמיים...
ללא משקעים וללא עצבים.

אך בלילה בלילה כשאתם כבר לא תראו,
אתנפץ למליון רסיסים.
וכשערפילי בוקר יגיחו,
אלקט בעדינות את השברים,
אבנה מחדש את האשה שאני
ואצא לעוד יום של לעבוד על עצמי..