לאה אישה חרדית ולה ילדים שבעה
צנועה עד מאוד בהליכותיה
חובשת בכל בוקר שביס לראשה
וגופה מוצנע בשמלה ארוכה
יוצאת עם שני זאטוטיה
לעוד ביקור של יום במעון
על עקביה הדקים מהלכת
ואת עגלתם דוחפת
איש אלמוני מרחוק אחריה עוקב
וחש כאילו נוגעת בכל צעד
בקצות עצביו שולח לה חיוכו
והיא מבלי משים לב
זרמי תשוקה כלואה מציפים אותה
משחרת לפתוח בפניו את שערי תאוותה
תאווה שכזו לא ידעה עיר מגוריה...

והנסיך העצוב
מבכה את מר גורלו
נטרפה עליו דעתו
לא אכל ולא שתה
ובכל ליל עת
עלה על יצועו
נדדה שנתו מעליו
כשבראשו אלפי מחשבות
משתוללות על לאה המלכה
שלחיזוריו לא נענתה
וכל אשר הותירה לו
לצאת בדד העירה
לצוד איזו גבירה
שתהיה לו למלכה
אך לא מצא
בעירו ולא בחצרו
מלכה כמלכתו
הלאה...
נותר הנסיך גלמוד
יושב בכסאו
מביט לשער ממלכתו...