ישבתי מתחת לעץ הגדול, ראשי בין ברכי ושערי הארוך מוטל לו, סתם
ככה, בלי חשיבות.
הרגשתי אותו מתיישב לידי, בלי לומר מילה. הרגשתי את המבט שלו,
החודרניות שלו עוברת בי, לתוכי. הרגשתי, גם כשלא אמר כלום.
הרגשתי. אני תמיד מרגישה. הכל. ידעתי שהוא רוצה, שהוא צריך
אותי. איתו. שלו.
לאיטי הזזתי את שערי לצד הרחוק ממנו. חשפתי את צידי פניי בפעם
הראשונה מאז...
אבל ידעתי שהמוות,הכאב, האניסות, כבר לא יפגעו בי. הוא טיפל
בזה...   הוא שלח יד גדולה וחמה לעבר פניי, לעבר עיניי, באותה
השנייה הרגשתי. הרגשתי מתמלאת בחיים... אך עדיין, משהו היה
חסר.
הפנתי את פניי במלואם, בחידושם, לעברו. הוא חיבק אותי... אבל
משהו היה חסר... אני הרגשתי שזה בא...הוא נישק אותי לאורך
צווארי, עד לאותה נקודה. ואז הרגשתי באמת, ידעתי באמת, מהו
המוות. באותו לילה,ידעתי חיים ומוות כאחד- מה הם. באותו לילה
נישאנו, באותו לילה חשנו, לראשונה. אבל משהו היה חסר.. במשך
זמן האור, הוא ישן, ואני לידו... אישתו... בתו...
ברגע שהחושך עלה והשמש ירדה הוא התעורר. מהר מדי... התעוררתי
גם אני... לאט מדי... חשנו ברעב משותף. ירדתי להכין אוכל...
מקרר מלא... אבל אני לא רוצה את זה... גם הוא לא... ידעתי...
הרגשתי.
הוא ירד. ערום, חיבק אותי... בעל אותי... ומשהו היה חסר...
כשסיים את מלאכתו, מצמץ, בדרכו המבעיתה, כי לא מצמץ באמת... רק
אישוניו מצמצו. מצד לצד. גם שלי... ידעתי. הרגשתי. הוא בחן את
רגלי הלבנות יותר מתמיד... עלה בגופי... וכאשר הסיט את מבטו,
היינו לבושים. שנינו.
הוא לבש כחול כהה. אני לבשתי אדום-יין... שערי הבהיר יותר...
היה בו שמץ של כחול... הולכים לאכול... ידעתי. הרגשתי. הלכנו
לרחוב מפואר. הייתה מסיבה מחוץ לאחד הבתים. על הדשא. התמזגנו
בנוף, ברקע, באנשים. בעלי סועד עלמה יפה וחמה. ידעתי. הרגשתי.

לא ידעתי איך מזמינים... איך מקבלים... ידעתי שאני רוצה, צריכה
אוכל.
כמו משאלה, עלם חמוד בעל אף סולד במקצת, הזמין אותי לרקוד. אז
ידעתי. רקדתי... הוא הזמין אותי לטייל... טיילתי... ישבנו תחת
עץ גדול... עץ מוכר... מאיפה?
"אחות" הוא אמר... הבטתי בו... אל מי הוא מדבר? "אחות" הוא
חזר. "מדוע עזבת?.. אין דבר... אני יודע... תמיד אוהב אותך.
אחות."
הוא הרכין את צווארו לעברי... גם הוא ידע. גם הוא הרגיש.
אכלתי.
ואז ידעתי באמת.
ואז הרגשתי באמת.
ולא היה חסר.

הסכין הכחולה. הקפואה. מצאה את ליבה...