אוי ואבוי! אני כל-כך מאחר! אני מאחר כל-כך שזה נורא!

לא, זה לא הארנב הלבן שמיהר ככה אל תוך המנהרה, אלא רועי, ששוב
איחר להחליף את השומר בעמדת התצפית. הוא היה לבוש במעיל כבד
נגד הקור, אפוד קרבי, חמוש בנשקו הטעון ובמראה שהיה ממיס כל
נערה אחרת שהייתה עומדת במקומי קצת מאחוריו, ממש במקרה. הוא
מהר לכוון המנהרה שהובילה אל עמדת התצפית במוצב. עקבתי אחריו
בזהירות, נזכרת באליס העוקבת אחרי הארנב הלבן, רק שהמנהרה הזו
הובילה למעלה, לא למטה.

חייכתי לעצמי בדממה, ממהרת להשיגו. השגתי אותו בדיוק בנקודה בה
הייתה חסרה מנורה והיה חושך. רועי, קראתי בשקט. רועי קפא על
מקומו. ניגשתי אליו.

- "מה שלומך?", שאלתי.
- "הבהלת אותי, עפרי." ענה לי.
-"מצטערת. לא התכוונתי. מחפש חברה?" שאלתי בתקווה.
- "בכיף. מה את עושה ערה? חשבתי שהמשמרת שלך נגמרה כבר." הביט
בי בשאלה.
- "לא התחשק לי ללכת לישון. מה נסגר איתך? אתה מאחר נורא!"
ציינתי, בחיוך. פתאום, כנזכר, רועי קפץ כנשוך נחש. צחקתי במלוא
הריאות, צחוק שהדהד בין קירות המנהרה הצרה. מיהרתי אחרי רועי,
עדיין רועדת כולי מצחוק. רועי הביט בי, קצת נעלב, צחקקתי ורצתי
אחריו לעמדה. כשהגענו, לאחר שהשומר העייף ירד בעצלתיים
למגוריו, למיטתו, ואז הבטתי ברועי.

- "ובכן?" שאל אותי.
- "ובכן מה, רועי?" השבתי על שאלתו בשאלה, כדי לא לחשוף את
כמיהתי אל שפתיו.
- "על מה את רוצה לדבר?" שאל אותי. בחיים לא נתקעתי בלי מילים.
הפעם התחלתי לגמגם משהו על הפלוגה, על המוצב, על האיזור.

- "אז מה, את לא אוהבת ת'פלוגה שלי?" שאל רועי.
- "זה לא אישי נגדך, אתה יודע. פשוט שהסגל... לא משהו, אתה
יודע." הוא חייך.
- "כן. אני יודע. די קיוויתי שהמצב ישתפר בקו הזה, אבל כנראה
שלא." חייכתי חזרה אל חיוכו, מסמיקה קצת. בחיי, זה נורא. אני
מרגישה כמו איזו ילדה בת שש שלא יכולה להגיד משהו בלי לגמגם
ולהסמיק.

- "תגיד, רועי, אתה זוכר את היום ההוא כשהייתי ערה שלושים
שעות? שנרדמתי בסוף על השולחן ליד מגורי הבנות?" שאלתי, מנסה
לנסח הודאה באשמה.
- "כן..." אמר רועי. הוא חשב מעט. השתרר שקט נוראי, בו ניסיתי
לחשוב איך לספר לו, ואז אמר "זה היה בגללי, מה?"
- "כן," הודיתי. רועי הסמיק ואני עוד יותר.
- "זה נורא מחמיא, את יודעת, אבל לא בפלוגה. יצחקו עלינו. את
יודעת את זה." אמר ברצינות.
- "שיצחקו! אני לא מוכנה לוותר על רגע אחד בו אוכל להיות
איתך!" התגוננתי.
- "עפרי, את יודעת שזה לא ככה. עוד מעט נעזוב את המוצב, ואז
נוכל להמשיך." אמר. שתקתי. בעיני נצצה דמעה. הוא הרים את פני
עד שעיני פגשו בעיניו. הדמעה שהייתה תקועה בעיניי זלגה לה פתע
החוצה. נשכתי את שפתי. הוא מחה את הדמעה וליטף את פני. השקט
ששרר אז היה נוח. הבטתי בעיניו, ופתאום הוא עצם אותן. הודיתי
לאל עשרות פעמים בזמן שעצמתי את עיני והרגשתי את פניו מתקרבים
אל פני. הנשיקה שלו הייתה עדינה ומתוקה, כאילו פחד להכאיב לי.
עיני מלאו דמעות. הוא מחה אותן בנשיקה.

- "אני אוהב אותך, עפרי." אמר בפשטות. האמרה הקטנה הזו זעזעה
אותי עד עמקי נשמתי.
- "אני אוהבת אותך, רועי. אהבתי אותך מהשניה הראשונה שראיתי
אותך." התוודיתי. התנשקנו שוב ושוב כמסרבים להרפות אחד מהשני,
מחובקים, צמודים.

חמש וחצי השעות הנותרות עברו עלינו בסיפורים נרגשים על הזמן
שהיינו לחוד, על המחשבות, הכמיהה, החלומות, האהבה המתפתחת, על
הבית, על חיי וחייו, כשאחד מספר סיפור והשניה עונה לו וחוזר
חלילה. כשהגיע השומר המחליף מיהרנו להיפרד ולהעמיד פנים כאילו
אני מנחה אותו בתצפית.

- "רואה שאתה כן יכול לראות עוד 3 ק"מ צפונה? לא האמנת לי,
מה?" צחקקתי במבוכה.
- "טוב, ניצחת." אמר בהכנעה. איחלנו לשומר החדש משמרת נעימה
וירדנו אל תוך החושך המנחם של המנהרה. כשהגענו לאותו מקום בו
הבהלתי אותו קודם, בו הייתה חסרה מנורה אחת, רועי נעמד.
התקדמתי עד אליו. הוא חיבק אותי בעדינות, מרים אותי אליו.
כרכתי את רגליי סביבו, מחבקת אותו בעדינות.

- "אני אוהב אותך." לחש לי שוב ושוב. "אני אוהב אותך, עפרי."
- "אני אוהבת אותך, רועי" עניתי לו. נהניתי משמו, מהדרך בה הוא
החליק בטבעיות מפי, מהפרפרים שהתרוצצו בבטני בכל פעם שאמרתי את
שמו או הבטתי בו.

ואז חזרנו כל אחד לחדרו. בבוקר, במשמרת, הוא נכנס אלי למשרד,
לבוש בבגדיו האזרחיים. הוא חייך חיוך מתוק ואני החזרתי לו.

- "בוקר טוב, עפרי. מה קורה?" שאל.
- "הכל טוב, רועי. ישנת טוב?" הסמקתי, שוב.
- "כן. תשמעי, בקשר למה שהיה אתמול..." הוא התחיל.
- "אל תדאג. זה יהיה הסוד שלנו." אמרתי, וקרצתי לו. הוא חייך
בהקלה.
- "טוב, אז שיהיה לך יום מדהים כמוך. אני אוהב אותך. תזכרי."
הוא אמר, והלך.
- "אני אוהבת אותך, רועי." אמרתי, לדלת הנסגרת. בימים שלאחר
מכן כמעט ולא דיברנו. אני לא אשכח איך פעם אחת הערתי אותו.
נכנסתי לחדר, כולי רועדת מהתרגשות, מביטה בו ישן, נראה כל-כך
שליו, שזה לא ייאמן, מכורבל ומקופל מכוסה כולו בשמיכה. כמה
רציתי לנשק אותו אז. אבל במקום, ליטפתי את ידו ולחשתי את שמו.
הוא התעורר כמעט מייד ותבע שאצא מהחדר. נתתי לו שהות להתלבש
והעברתי לו את כל ההוראות שנאמר לי למסור לו, והנחתי לו להתלבש
במדים.

ביום שלאחר מכן יצאתי הביתה וביום שישי של אותו שבוע חזרתי
לבסיס, לבושה במיטב הבגדים, כדי לבלות את השבת האחרונה עם
הפלוגה, ובעצם עם רועי. ביליתי בעמדת התצפית עם דודי, חבר טוב
מהפלוגה, ודיברנו על הכל. ואז הוא שאל אותי על רועי.
- "אין בינינו כלום. הלוואי והיה", אמרתי לו.
- "ולמה הוא לא בא הנה עכשיו?" שאל אותי.
- "שתי סיבות - או שהוא לא רוצה כי הוא יודע שאני כאן או שהוא
לא יודע שאני כאן." אמרתי בעצב.
- "אה, לא נראה לי שהוא יודע שאת כאן." אמר. בעוד הוא מסיים את
המשפט, שמענו צעדים. כשהבטנו, ראינו את רועי עולה ובידו מגש עם
ארוחת הבוקר של דודי. דודי ואני הבטנו אחד בשניה ופרצנו בצחוק.
אחר כך קמתי ודיברתי לי בשקט ובהנאה עם רועי.
- "שלום, רועי."
- "שלום, עפרי. מה את עושה כאן? את לא אמורה להיות בבית?"
- "כן, אבל רציתי להיפרד מכולם... שבת אחרונה..." אמרתי בצער.
- "אה. טוב." גמגם.
- "התגעגעתי אליך, רועי." אמרתי, מביטה בפניו, חורטת אותן
בזכרוני שוב ושוב. הוא צחקק, נבוך. כך נפרדנו ואיש איש הלכנו
לדרכנו. אני נסעתי הביתה והוא נשאר בחדרו, ישן. כשחזרתי,
הפלוגה כבר עזבה. יומיים לאחר מכן, דיברתי עם רועי ודודי. רועי
ואני קבענו להיפגש כששנינו נהיה בבית.

פגישה הובילה לפגישה שהובילה לעוד אחת ובמהרה רועי ואני
התראינו בכל הזדמנות.
-"רועי, אתה אוהב אותי?"
-"אוי, עפרי, אל תלכי ותהרסי דבר טוב עם שטויות."
-"שטויות, מה?" עניתי, מבט מסוכן עולה על פני.
-"אוי, באמת! לא התכוונתי לזה ככה!"
-"רועי, אתה אוהב אותי. אני יודעת את זה. אני יודעת מה זו אהבה
ואני רואה את זה בך. או שתודה, בפני עצמך, אני כבר יודעת, שאתה
אוהב אותי, או שאני קמה והולכת!"
...שתיקה. אני בוכה...
...קמה והולכת...
...רועי קם אחרי, רץ אלי, תופס אותי וכורע ברך...
-"עפרי, תעצרי. אני אוהב אותך. אני מאוהב בך. אני לא יכול
לחיות בלעדיך אפילו לשניה. בבקשה, עפרי, אל תעזבי אותי לעולם.
לחיים שלי לא יהיה טעם אם לא תהיי איתי. בבקשה..."

חיבקתי ונישקתי אותו, וסוף כל סוף התחלנו לצאת כזוג. ארבעה
חודשים אח"כ עברנו לגור יחד. החתונה הייתה מדהימה וחבל שלא
הייתם...