יש נשים עם שלושים זוגות נעליים. או ארבעים. או חמישים. או
יותר. בשבילי עשרה זוגות זה יותר מדיי, וזה כולל את נעלי
הספורט שאני לא זורקת ואז הזוג של נעלי הבית שאני מחזיקה קבוע
בבית הוריי כדי שלא אסתובב יחפה בחורף כשאני נוסעת אליהם.
כשהייתי קטנה הייתי מסתובבת יחפה גם בשיא החום, או אפילו,
בעיקר בשיא החום (הסיבה שהפסקתי קשורה לכך שהחום הלוהט הנפלט
מהאספלט גורם גם לכוויות ברגליים, אך בעיקר לבעיות בברכיים.
שלי לפחות) והמשכתי בעקשנות להסתובב עם נעלי ספורט, גם כאשר הן
יצאו לחלוטין מן האופנה, אי- שם בסוף שנות השמונים תחילת
התשעים.
נעליים לא עושות לי את זה - לא פלטפורמות ולא אול-סטאר,
הרגליים שלי לא נועדו לנוי כי אם להליכה מאומצת, ופחות מדיי
זוגות נעליים (בעיקר לנשים) הפנימו את התובנה הזו. רכישת
נעליים היא סיוט עבורי, ויותר מדיי פעמים אני מצטערת על זוג
שקניתי מאשר מוצאת את עצמי גאה ברכישה. נשים שנהנות מרכישת
הנעליים סופגות את עוגמת הנפש וממשיכות הלאה, לקניון, לקנות
זוג נוסף. אני מחליטה שגם כך בזבזתי על זה כבר יותר מדיי זמן
וכסף והטרדתי יותר מדיי מוכרות בחנות, ומשליכה את הזוג הבזוי
למגירה ועולה חזרה על נעלי הספורט הנצחיות או הסנדלים השטוחים,
תלוי בעונה.
אף-אחד לא היה חושד בבחורה כמוני בהתלבטות בבוקר בין שני
זוגות, ובכל-זאת ההתלבטות קיימת. בייחוד כשאת עובדת במקום
עבודה בו ההגעה עם ג'ינס ונעלי ספורט היא בלתי-הולמת לחלוטין,
ואז לפחות על נעלי הספורט אני חייבת לוותר. לשם-כך יש, בחורף
לפחות, שתי אפשרויות: נעליים שחורות, נוחות ושטוחות, או
לחילופין נעליים חומות עדינות עקב, שאין בעיה לטופף עמן במשרד,
אך ריצה לאוטובוס או עמידה ממושכת מהוות עבורי משימה
בלתי-אפשרית כמעט איתן.
נעליים עם עקבים, ואפילו קטנים ועדינים, נותנות חזות נשית
יותר, אלגנטית יותר וגבוהה יותר. גם כך אני מרגישה תלושה
לחלוטין במקום בו אני עובדת, ועם הזוג הזה אני קצת יותר שייכת
למקום העבודה, ובימים בהם הבדידות בין תשע לחמש מאיימת להכריע
אותך, זהו בהחלט שיקול. הנעליים השחורות, כמובן, הן יותר אני.
הן לא משדרות ביטחון עצמי, ולא מרגישים כאב כשדורכים עליהן.
החבר שלי היה מעדיף, כמובן, את הזוג החום, אילו היינו יוצאים
הערב. אה - כאן הפתעתי אתכם. נהוג כל-כך לקשר בין נעליים למין
אצל נשים, שבהצהרה "אני לא אוהבת לקנות נעליים", דומה כאילו
הצהרתי "מין - זה מגעיל אותי!" (סימן הקריאה הוא חלק בלתי נפרד
מההצהרה). ובכן - תנוח עליכם דעתכם. יש לי חבר ואני נהנית
ממין. אבל אנחנו לא יוצאים הערב. ולא רק שאנחנו לא יוצאים
הערב, הוא גם יצא כבר ועד שניפגש שוב בסוף היום כבר לא יישאר
דבר מאותה הערצה בה הוא מביט בי כאשר אני לבושה לטעמו.
אני בסך-הכל מתלבטת מה ללבוש לעבודה אותה אני מתעבת, והדבר
היחיד שטוב בה הוא שיבוא יום ואוכל לחפש לי מקום עבודה אחר
שאליו אפשר לבוא בג'ינס ובנעלי ספורט, שבה עובדת היותי בחורה
אינטיליגנטית לא פועלת כנגדי, ואולי איהנה שם גם ממה שאני עושה
ולא רק מתשומת ליבו של הבחור שעובד במשרד ליד, שהיא לכשעצמה
מהנה ביותר. מוזר איך חוסר-הביטחון שהוא חש בעבודתו הופך אותו
לבעל-ברית בעיניי ומוסיף לו נופך רומנטי, בעוד שאותו
חוסר-ביטחון בדיוק שחש חברי החוקי בעבודתו שלו, המרוחקת, חוצץ
בינינו והופך אותו לאדם פחות יציב בעיניי.
הנעליים החומות עם העקב הקטן יקרינו חזות נשית על כל מה שאני
לובשת, גם על הג'ינס וחולצת הפלנל. זוהי התגנדרות, כמובן,
מיותרת ומסוכנת, ואני נועלת את נעליי השחורות, מנסה לייצר
תחושה שלא קיימת: הריצה לאוטובוס הבוקר אולי תצליח לנסוך שמחה
ועליזות בגופי וצבע בלחיי, לקראת יום הדומה באופן מדאיג
לקודמיו.