לגמוע מרחקים במהירות 140 קמ"ש, לנסוע, לזוז, לנוע , לקחת את
הסיבובים במהירות מסחררת ולדעת שאני מסכנת את עצמי ושהרגשת
הביטחון מאחורי ההגה היא אשליה של ברזל וכוח.
הכביש לא מפסיק להתפתל והאור של פנסי המכוניות נישבר על
דמעותיי ומסנוור את עיני.  הדמעות יורדות על לחיי, על סנטרי,
במורד הצוואר משאירות שובל רטוב של אכזבה, של חלום שניגנז.
הוא לא אוהב אותי יותר. סוף העולם.
התאהבתי כמו ילדה בת 16 , טוטאליות סוחפת ומשכרת חושים.
התאהבות קיצונית , הרסנית ובו בזמן...התאהבות חולמנית , רכה,
רגועה , עדינה , אמיתית ..ועוד ועוד ועוד...
חוזרת מפגישת סיכום של -  מה היה לנו עד כה -  חוזרת עם תובנות
לגביי, לגביו, לגבינו.
המכה האחרונה הוכתה והברזל היה חם,  רק בטעות התכופף לכיון
ההפוך.
האשליה התמידית לרגע  בו ייבשר לי את אשר חלמתי...שהוא
אוהב...והאכזבה התמידית, ביטוי נואש של - דיי ואי אפשר יותר.
גרוני כואב מההתאמצות לחנוק את הבכי הקולני שימלא במבוכה את
החלל, וראשי לא מפסיק לתמוה על הקירבה בין שתי תחושות כיביכול
מנוגדות, אוהב / לא אוהב...
וכמה ההתנהגויות שהיו נראות כל כך מתכוונות, התכוונו..אבל
אחרת. הייתי עיוורת, הוזה , מדמיינת...לא היתי כאן.
ועכשיו אני נוסעת , נוסעת מהר כדי לא להיות גם שם.  הידיעה
השימושית שתנועה מנחמת אותי, עוזרת לי להתמודד איתי ברגע כל כך
אנוש.
זו ההנשמה המלאכותית שלי, זוהי מכונת ההחיאה שלי, לנסוע ,
לזוז, לנוע...
רק שזוהי מכונת החייאה מחוברת לחשמל והיא לא "לתמיד", והיא לא
"שאיפה".
השאיפה האמיתית  היא, להיות מנותקת מכל המכשירים, להיות חופשיה
לרגוע, לנוח, לנשום באיטיות, לעצום עיניים ולאבד שליטה. לתת
לעצמי את החופש להיות חבוקה בידיו של אחר, לתת אותי במשב רוח
קלה ולא בסופת רעמים וברקים מחשמלת.
לפתע הבזק של ילדות , ידיו של ג'וש נער יפה וזר , מטיילות על
גופי בשקט, ברעד, במסלול מפותל,  בחוסר שימת לב, שם על הדשא,
עם גיטרה ושירים ואני עוצמת עיניים, מתענגת לי בשקט, בלי לומר
מילה, רק לישמוע ממרחק  דיבורים שקטים, שירה מזומזמת וריח של
דשא ושמיכה.
עכשיו עלייה. ואני בפול גז, נילחצת כשקופסאת הברזל שלי מאיטה
לפתע ולא מתגברת על שיפועו החד של הכביש...
"סעי" אני לוחשת, "סעי כבר, את מעכבת אותי בחיים"...אני מדברת
אלייה בחוסר סבלנות אופייני, אבל כלום. 60 קמ"ש זה
המקסימום...הלחץ בחזה מתעצם, והגרון כבר לא מצליח להיות השומר
האמיץ  שחוסם בגופו את הצער המתפרץ, הסנטר רועד בניסיון
אחרון....ו..הכל משתחרר, אני שומעת אותי ממעמקי ביטני, נפשי,
ליבי, זועקת לנחמה...
אני עיוורת לא רואה את מלפני, מצדדי, מאחורי..מסוחררת מהשיחרור
הנעים של הבכי ומתחילת השמש המפציעה מולי...
הכביש ריק נישטף בקרניים ראשונות של חום כמו באמירת תודה לאותו
הטכס שמתבצע כל יום, באותה השעה...הזריחה.
עומדת בשוליים צוחקת, בוכה, צוחקת,  דמעות מתערבבות בדמעות,
רגש ברגש, כאב בהנאה טכס ההתבגרות שלי.
נושמת לראותיי את האויר החדש, מוחה את דמעות החירות , ומכניסה
להילוך ראשון, ונוסעת לאיטי. והפעם לא בכדי לגמוע , ואפילו לא
בכדי להגיע. הרוח הקלילה נושבת על פני,  מוחה את שרידיו
האחרונים של הכאב והיגון ומאפרת אותי במכחול עדין של רוגע,
שלווה ונינוחות.
מחשבה מבודחת חולפת בראשי, הוא לא אוהב אותי יותר...אבל אני
אוהבת אותי יותר.
מחייכת לעצמי, ונוסעת.