העיניים בקושי פתוחות , רק חריץ צר מאפשר להן להתבונן על העולם
אבל בדרך חדשה,
התחננתי למענה ואין תשובה, רק דממה מהצד השני של הקשר, דממה
עיקשת .
בוכה בוכה בוכה כל עוד נפשי בי אני בוכה, לא עוצרת הפעם , לא
מתאפקת, לא מסתירה, רק בוכה בוכה בוכה, עזבתי את האהבה היום,
ועכשיו היא עוזבת אותי מחדש, בדממה, בשתיקה, בהתעלמות.
זה מגיע לי, אסור להתרפס, להתחנן, לצעוק, אסור שיכאב כך , אסור
לעבור יסורים כאלו,
ליפני כמה ימים הוא אמר לי "אני מקנא בכרית שלך, בסדין, בגופיה
שאת לובשת שמדיפה את הריח העדין המפתה שלך, מקנא בקשת שעל
שיערך, שאלוהים ישמור אותך, איך אני מקנא בעגיל שעל אוזנך,
בלבנים שעוטפים את ישבנך המדהים ואת גבעת הונוס שלך.."
והיום היום הוא אמר "אני אוהב אותך" ו "סליחה".
בצומת דרכים אני יודעת שאין לי קיום בלעדיו, ואני גם יודעת
באותה הנשימה שעכשיו זה הכי כואב ומחר יכאב פחות, ומחרותיים
פחות, ופחות ופחות...
המילים שלו עוד טופחות בעדינות על אוזני " אני אוהב את אופייך,
את חוכמתך, היצירתיות , את היוזמה שבך, את הנשיות, את הרוך ,
את היופי, את התובענות שלך, את האהבה שלך את החושניות שלך, את
האמת והחיוניות שלך, את הטיבעיות ואת החברות ועוד ועוד .."
מחייכת מתוך הבכי, כל כך אוהב אבל בוחר לחיות בניפרד...אם
להאמין לכל מילה אני חושבת לעצמי..אז למה לעזזל אנחנו מבזבזים
זמן כה יקר בניפרד...
כנראה זה לא מספיק..צריך עוד ועוד ועוד, ורשימת הקניות של כל
מעלותיי, טובה בנישה מסויימת ולא כל כך טובה באחרת.
הכאב שבהחמצה הוא הכאב הגדול ביותר, הוא משתלט על היכולת להנות
מרגעים יפים, הוא מסתיר את היכולת להיות מאושרת ומשוחררת
באהבתי, ברצונות שלי להעניק, ולתת, הכאב הזה הוא תזכורת מתמדת
להשמר מפניו להזהר מלתת דברים שאין יכולת לקחת חזרה,
לפעמים אהבתו כל כך מסנוורת שאני מתבלבלת ושוכחת שכואב לי, ואז
הגרוע מכל קורה, אני זורמת ופורחת ניפתחת וסופגת את כל האהבה
הזו אל דמי, נותנת לה לזרום בעורקיי, נותנת לה לעשות את כל
הדרך אל ליבי, נותנת לה להפעיל אותו, לגרום לו לפעום,
לחיות...ואז..מגיע איזה רגע כמו היום שהוא אומר דבר קטן, קטן
שמעיר את הכאב מתרדמתו והכל מתפרץ בעוצמה כפולה ומכופלת, כל
הצער והסבל כמו חיכו בסבלנות לתורם, המתינו בשקט עד שאחוש שוב
בקיומם, ואז כמו מים שפורצים מתוך סכר הם שוצפים וקוצפים במלוא
העוצמה.
כל כך הרבה התמודדויות יש בדרך, ואני, באומץ שיש רק למטורפים
שלא אכפת להם לסכן כלום ניכנסת למערבולות שלא שורדים מהן. הפעם
אני לא המנצחת, הפעם אני רק יוצאת עם לקחים, שבטח לא תהיה לי
היכולת להשכיל ולהשתמש בהם בפעם הבאה שמישהו יאמר לי "אל תפחדי
לאהוב", או "אהבה זה דבר יפה וטוב" .
לפעמים אני חושבת לעצמי, על התופעה הזו- כשמשהו יושב לך מספיק
זמן מול העיניים אתה מפסיק לחוש בקיומו, כמו לשמוע רעש מעצבן
ואחרי כמה דקות הוא הופך לשקט לא נשמע ..או כמו להריח ריח,
ואחרי מספיק זמן ניגמרת היכולת לחוש בנוכחותו גם אם הוא ממש
חזק...כך אני מדמיינת לי שיקרה עם הכאב ועם התסכול ועם כל
הרצון התמידי הזה ללכת איתו יד ביד ברחוב סואן מבלי להסתכל
לצדדים, לבדוק שאף אחד לא ראה..
אולי פעם זה יפסיק לכאוב, אולי פעם הנוכחות הזו של משהו פגום,
משהו לא שלם , משהו שהוא בגדר פשרה, יעלם ואז אוכל לחוש את
אותו אושר מושלם של שמחה במה שיש בחיים הנהדרים האלה עם האהבה
המדהימה הזו...
בנתיים, אני מתרגלת להפסיק לשתף אותו באותם רצונות, ובאותה
הכמיהה לשותפות ואולי השלב הבא יהיה השלמה אמיתית שזה לעולם לא
יקרה.
החיבוק שלו וידיו העוטפות אותי ברוך, מנחמות אותי , מרגיעות את
גופי, מיבשות את הדמעות היורדות על לחיי..ידיו העושות את דרכן
דרך שערי אל מורד גבי ומותני, נותנות לי את הכוח להמשיך לכאוב
בשקט, להמשיך להדחיק את הרצון לשלמות ולשתוק.