פרנויה

טיפות זיעה מתיבשות לאיטן ברוח הנושבת חלושות ממערב. חם לח
והביל, היום מובס לאיטו על ידי קרירותו המחייה של הערב. חריץ
של ירח מאיר קלושות את השמים השחורים, אין כמעט כוכבים. זאת
השעה שלו לפעול, זאת השעה לצאת לציד.
עיניים ירוקות, שיער חום סמיך, לשונו הורודה משתרבבת מחוץ לפיו
חושפת שני ניבים לבנים בוהקים ושרידי דם. הוא שם, בחוץ, מחכה
לטעות רשלנית, מריח את בשרה החשוף, יודע כי לא יעבור עוד זמן
רב , מחכה לה.
לאט, לאט וללא אזהרה מוקדמת היום הופך ללילה. קרן השמש האחרונה
נעלמת, מותירה אחריה שביל כתמתם בשמיים כחולים. לאט, השמים
הכחולים הופכים אדומים. בשבריר שנייה אחד אחר צהרים קטיפתי ורך
הופך ללילה עמוק וחשוך, כובש את האור ומחריב את יום אתמול.
בין ארבעה קירות עירומים צבועים בשמנת, מוקפת בתריסר ארגזים
חצי פתוחים, אור הירח מאיר ברכות מבין חלונותיה מחוסרי
הוילונות. האורות כובו זה מכבר, חרקים מקיפים אותה, הולכים על
הרצפות הנקיות שלה כאילו המקלט הפרטי שלה הוא משלטם. עור רטוב
נדבק לרצפות הישנות והמחוספסות, טיפות מים נוטפות משיערה
הרטוב, המאוורר מצליח אך בקושי להזיז את האוויר הכבד מצדו האחד
של החדר לצידו השני.
יללה מקפיאת דם, מצמררת. יללה ארוכה עצובה ואנוכית שלא מכוונת
באמת אליה, מטעה באופן מכוון, מאיצה בה לצאת ממקום מחבואה
ולהיכנע. כניעה מלאה ללא פשרות, לא יילקחו שבויים. הוא רוצה
להרוס את האושר העצוב שלה, לא לתת לה דבר בתמורה. בהכירו אותה,
הוא יודע שתבוא.
הצלה?
היא מתפתה לפתוח את דלת העץ הכבדה ולנשום קצת אוויר נקי שלא
מצליח לחדור מבעד לרשת הצפופה והמאובקת; היא זוחלת על הריצפה,
מושיטה יד, אוחזת בידית הדלת ומרגישה את המתכת הקרירה על כריות
אצבעותיה, היא פותחת את הדלת לכדי פתח צר, מרגישה את הבריזה
הקלילה על כפות רגליה היחפות. בבת אחת היא מריחה את נשימתו
הכבדה והמצחינה, הוא קרוב מאד, היא יכולה לשמוע אותו פוסע על
הדשא היבש, מרחרח את העפר, מתחקה על עקבותיה.
מרחוק היא שומעת צליל חלוש של מכונית, רואה את פנסיה משוטטים
על הכביש המשובש, גלגליה מרימים ענני אבק. מסתבר שזה לא המושיע
שלה. דקות מספר לאחר מכן היא כבר לא יכולה לראות עוד את פנסי
המכונית, היא מצליחה רק לשמוע את המהום המנוע המתרחק ואת
הגלגלים הרומסים את רגבי האדמה היבשים. רגע אחד של שאננות והוא
צובר נקודה לטובתו הוא מתקרב, היא סוגרת את הדלת במהירות, זיעה
קרה נוטפת ממנה, כף רגל חזקה ושעירה נתפסת בחריץ שבין הדלת
למשקוף, דחיפה נוספת והוא בחוץ צורח מכאב, הוא נפצע. היא יודעת
שעכשיו הוא מלקק את קרסולו המדמם, יללתו מתחזקת, המומה ונבגדת,
כף ידה רועדת מנסה לאחוז שוב בידית, מנסה לפתוח.

ואז באחת, כל חושיה חוזרים אליה. הוא יודע שהיא שומעת אותו,
הוא מריח את חולשתה. הוא ישתמש בכל הטקטיקות שברשותו כדי ללכוד
אותה ואז כאשר תפרוק את נשקה ותעמוד מולו חסרת ישע, הוא יהיה
שם מחכה בציפייה גוברת, ריר נוזל מלשונו המשתרבבת, נועץ את
שיניו הלבנות המבהיקות בבשרה, מלקק את הדם האדום והסמיך.
יללותיו נחלשות, היא שעונה על הדלת, מקשיבה. היא יכולה לשמוע
אותו גורר עצמו לאט על הדשא הרטוב מטל הלילה. לבסוף היא לא
שומעת אותו יותר, היא נאנחת אנחת רווחה. עדיין מתוחה, היא
מרגישה את הזיעה נוטפת מהעורף במורד עמוד השידרה אבל כפות
רגליה קפואות, מאימה, המאוורר ממשיך להסתובב ללא מטרה. היא
מתקדמת על הברכיים לעבר הכורסא, נזהרת לא להראות עצמה בחלון,
מקווה כי עכשיו כשהוא איננו היא תוכל לישון מעט. לפתע נשמעת
חבטה עצומה על הדלת, נראה כאילו הבית עומד בפני התמוטטות בשל
המכה. הוא חזר, הוא חזק והוא לא עומד לוותר בקלות. חבטה נוספת,
היא מתפללת שהדלת תחזיק מעמד אבל הוא הרבה יותר חזק ממה שהוא
נראה, היא יודעת, היא מכירה אותו. בכי חרישי נשמע מבחוץ, לבה
יוצא אליו, בטנה מתכווצת. זוכרת לו ימים של חסד, זוכרת אהבה,
חיבוק דב, ליטופים הדדיים; אבל זוכרת גם זעם מטורף ולילות ללא
שינה, שריטות המעלות מוגלה ודמעות מלוחות ספוגות בכרית. זה
נגמר, קשר הגורל ניתק, רגיעה ללא דרך חזרה . מסרב להודות
בכשלון, הוא ממשיך, לוחם בטחנות רוח מטות לנפול. גם אילו רצתה,
לא תוכל לעזור לו יותר.
רוגע
שוכבת על הספה, רגליה משתלשלות מן מסעד הספה הרכה אל הריצפה.
מביטה מבעד לחלון, סופרת כוכבים, רואה כיצד הלילה מפנה אט אט
את מקומו לבוקר חדש. השמיים הצבועים בכחול שחור מתבהרים אט אט,
שחור, כחול כהה, כחול תכלת ולבן עם נגיעות של ורוד וכתום עם
הנץ החמה. עייפות פושטת בכל איבריה, מושיטה יד לשמיכה הדקה
המונחת על המשענת ומתכסה, רק כפות רגליה מבצבצות. עפעפיה
כבדים, נשימתה קצובה, עוד נסיון אחרון להישאר ערה ללא הצלחה.
שריריה נרפים, על פניה הלבנות הבעה שלווה, אגרופיה משוחררים
ונשימתה שקטה.  
התעוררות
שמש בוהקת חודרת מבעד לזגוגיות החתומות של החלונות העירומים,
קרניה מטיילות על ריצפת החדר, מטפסות על הספה, משתעשעות
באצבעות רגליה, משחקות בשיערה, מעבירות ליטוף על עפעפיה . היא
פוקחת את עיניה, השמש מסנוורת את אישוניה המתכווצים לכדי פס
צר,היא  ממצמצת ומשפשפת את עיניה האדומות, מעבירה יד בשערותיה
הפרועות. על הריצפה גופותיהם המחוללים של חרקי ליל אמש, היא
מניחה את רגליה על הרצפה הקרה וקמה, גבה כואב. קולות של
מכונית, קרובים מאד. היא מעזה להציץ מבעד לחלון: היא מכירה את
המכונית והיא מכירה את הנהג. קקפוניה מחרישת אזניים של
בולבולים ודרורים, נחיתה של מטוס. אוויר, לוקחת נשימה ארוכה
מהאוויר הצח, המחנק נעלם כלא היה, ריח יערת הדבש המשכר נישא
באוויר הבוקר הלח. היא פותחת את הדלת ורצה אל השער. הוא עומד
שם עם התיק הגדול שלו, מאובק ועייף, מחייך כשהוא רואה אותה
מתקרבת. היא נתלית על צווארו ואומרת לו לא לעזוב אותה יותר
לעולם , הוא מבטיח שינסה.
יללה ארוכה ומיואשת נשמעת מהשדה הסמוך, היא לופתת את ידו
באימה, הוא נראה מודאג. היא מתעשתת, נושמת שוב נשימה ארוכה.
"זה רק כלב עזוב , אל תדאג" היא אומרת בחוסר בטחון מופגן ואחר
כך בבית, מכריחה את עצמה להתכחש לאותו הצורך המזוכיסטי שלה
להשאיר לו כמה מהשאריות מחוץ לגדר.