לרגע אחד, אבל רק לרגע יכולת לשמוע את המיית השקט באוויר.
ישבתי על הגג, רגליי פשוטות קדימה ראשי מוטה אחורנית והסתכלתי
בשמיים. לילה בהיר נפרש מעל ואפשר היה לראות את כל הכוכבים
האלו שאנשים מתעקשים לקרוא להם בשמות כמו "הדובה הגדולה" או
"שביל החלב" ואת הירח שמאיר את כולם. אני אף פעם לא החשבתי
שמות באופן מיוחד, בשבילי כל הכוכבים נראים אותו דבר, נקודות
של אור שמאירות שמיים אפלים, מנחות לפעמים אנשים תועים.

אז ישבתי על הגג שלנו לבד. טוב לא ממש לבד אם לוקחים בחשבון
חתולים, אז היינו רק מישמיש ואני לבד על הגג. האנשים שלעיתים
נקראים ההורים שלי ולפעמים בנסיבות רשמיות יותר נקראים ההורים
של אלעד כבר היו  שקועים בשינה טרופה בקומה התחתונה. לאחר הטקס
היומי של נעילת הדלתות והחלונות, שתיית הכדורים שלהם ללב
ולנשמה והשארת אור קטן במרפסת, בלילה כמו זה הם ניסו ככל שיכלו
לישון שעה או שעתיים ואני שלא הצלחתי לישון, ניסיתי ככל
שיכולתי שלא להרעיש כשטיפסתי לכאן דרך חלון חדר האמבטיה בקומה
העליונה שפעם היתה משותפת לי ולאלעד. מברשת שיער אחת, סכין
גילוח משומש אחד מלא זיפים בהירים וקצף גילוח יבש, אפטר שייב
אחד, כחלחל, מלא עד החצי, הכל נשאר במקום. מישמיש, כאילו
מגחכת על אדוניתה המסורבלת, טיפסה בקלילות על סוכת הגפן,
פסיעותיה מפילות ענבי בוסר על האדמה תחתיה ומשם זינקה על עץ
התות השחור שענפיו נשענים בעצלתיים על הגג ופירותיו השחורים
הדביקים מכתימים את הרעפים האדומות והמאובקות.

העמק המנומנם החל מתכסה אט אט בערפל כבד; כבכל לילה יכולת
לשמוע בשעה כזו געייה  של פרה ממליטה או את קרקוריהם של
תרנגולי ההודו הרעשניים, זמזום מלקטת הכותנה בשדה או נביחת
כלבי הפירנאים ביושבם בירכתי הטנדר בדרכם לבריכות הדגים. אבל
עכשיו היתה דממה, השקט שלפני הסערה, פני השטח רוחשים פעילות
חשאית שדינה להיחשף. אז הוארה אפלת הכפר, וראיתי את ההר שבאור
פצצות התאורה נראה פתאום מאד קרוב. התותחים ירו בזעם, מטוסים
חתכו את הדממה ונדמה היה לרגע כי המלחמה הזו מתנהלת בחצר
האחורית שלנו ואולי לא נדמה לי כי ההר באמת מאד קרוב, כל כך
קרוב עד שביום בהיר אפשר לראות את הערבייה הזקנה שגרה בכפר
הנטוש על הפסגה, מלקטת עשבים וזרדים על שק גדול התלוי על כתפה.
זו מלחמה אמיתית, לא כזו שמתרחשת רק מעל מסכי ה CNN, מלחמה
אמיתית מתרחשת ממש כאן בחצר ביתי.

אם נודה על האמת, את שלוותו המטרידה של הכפר שלי שום מלחמה לא
תוכל להפריע:  העובד התאילנדי של בן דוד מדווש על אופניו כרגיל
בשעה זו בדרכו אל הרפת. הדוקטור הולך את הליכת הלילה הקבועה
שלו כשמאחוריו לאט אך בעיקשות מעוררת הערצה צולעת כלבת הלברדור
הזקנה שלו. ושוב הקולות העליזים מהפאב המקומי ממנו חזרנו עידו
ואני רק שעה קלה קודם. עידו הלך לישון במיטה הגדולה בחדר הישן
שלי, תמונות רקומות של ברווזונים על הקיר, תקליטים ישנים של
אופרות רוק, פטיפון עם מחט שבורה ווילונות פרחוניים שנתלו
הרבה אחרי שעזבתי. שוב לילה בלי שינה, מתהפכת במיטה המכוסה
סדינים מעומלנים וקשים בריח כביסה של בית. זכרונות וגעגועים
ממלאים את החדר, מתרפקים על הקירות, מזדחלים על זגוגיות
החלונות עד שלא נותר אוויר לנשימה. אני קמה מהמיטה וחומקת בשקט
החוצה, חתולה מתחככת ברגליי, גם היא כמוני לא רוצה להמצא בין
ארבעה קירות חובקי חיים שכבר אינם.

כשהייתי קטנה, אולי בת ארבע או חמש, רצה יחפה עם אלעד בשדה
אספסת ירוק או אולי זה היה שדה שיבולים זהוב, כזה שרואים
בסרטים, עצרתי פתאום ונעמדתי מול ההר שהתנשא מולי והביט בי
בארשת מיתממת. מה יש שם מאחורי ההר? שאלתי את אלעד שאז היה
אולי בן שתים עשרה, אולי פחות. אלעד הרים אותי בזרועותיו
והרצין את פניו, הוא הצביע לעבר פסגת ההר המכוסה יערות מעשי
ידי  קרן קיימת ואמר, "בצד השני של ההר מסתתר האויב" ואני מייד
דימיתי לראות את האויב מסתתר מאחורי כל שיח ואבן. אלעד הוסיף
בקול קשה כי 'אנחנו עדיין לא יכולים להגיע לצד השני, אבל אולי
יום אחד נוכל' והקול הזה, שלא התאים לו  בכלל העביר בי תחושה
מצמיתה של זרות. לא עבר אלא רגע והבעת פניו השתנתה והוא שוב
חיך אליי את החיוך  המוכר שלו שגרם לעיניו החומות להבהיק באור
הכתום של השמש הגוועת ממערב.

אם כך, שני דברים נחרטו בתודעתי לעד: הראשון - צדו האחד של ההר
תמיד יהיה האויב, השני- יש לחשוד תמיד גם בצידו השני. ואמנם
כבר שנים רבות ששקט מצדו האחד וגם מצדו השני של ההר, ומלחמות
אחרות כבר נלחמו על הרים אחרים, אבל אני, נאמנה לתודעתי, לעולם
אחשוד בו. בדמיוני, הוא רוחש ומלחש כמו הר געש, כאלו יש
בסיציליה, נדמה לי, למדנו עליהם בשיעורי הגיאוגרפיה, אבל אני
קצת חלשה בשמות, כבר אמרתי. אלו, בסיציליה נאמר, בימים טובים
הם נראים כמו פיסה קטנה של גן עדן, עצים מוריקים, נחלים מפכים,
המון פרפרים בשמש אביבית. אבל כשהם מתחילים לזעום, יורקים
ומתיזים נחלי לבה לוהטים המשמידים כל דבר העומד בדרכם,או אז הם
גרועים מהגיהנום.

רק שעה קלה לאחר שהגעתי לסוף שבוע קצר, בורחת לרגע מהרעש
והפיח, מפת השבת הלבנה כבר נפרשה על השולחן וזוג פמוטים מכסף
עומדים על החלון הפונה לגינה, הנרות עוד לא הודלקו אבל שרון
כבר נמצאת כאן מנשנשת את החלה המתוקה של אמא שלי ומספרת לנו על
המציאה שנתגלתה בחממות שלהם הגובלות בקו התפר. מחבל מתאבד,
סוחב על גופו שתי לבנות חבלה, ממולכד וממוקש, היה בדרכו לבצע
פיגוע תופת בתחנה המרכזית בעפולה ובדרך ערך חניה קצרה באחת
החממות. החממות האלו, מאורות עטויות פלסטיקים שקופים,
אינקובטורים ענקיים לדלועים ואבטיחים, היו מאז ומעולם כך נדמה
לי, מקום המשחק הסודי שלנו. שם נוסדה הממלכה שלנו, בובות כרוב
ענקיות, אלבום מדבקות מנצנצות ומכתביות עם ריח, שם קראנו ביחד
ספרים של מבוגרים ושם בין שתי חממות פרחים שבאופן אירוני
פריחתם סימלה  תמיד ימי זיכרון כאלו ואחרים, שם לפני שנים שרון
סיפרה לי שהיא מאוהבת באלעד ואני אמרתי לה שהיא קטנה מדי
בשבילו, מסרבת לחלוק בו. אבל כמו בדברים רבים אחר כך, הסתבר
שטעיתי.

מאוחר יותר, כשישבנו רק שתינו לבדנו על הנדנדה החורקת בחצר,
תחת הברוש המסוכך שרון סיפרה לי  על המג"בניקים שרדפו אחרי
המחבל בחממות, ובלי שהתכוונו הבקתה הסודית שלנו שהיתה עשויה
למיטב זכרוני בעיקר מזרדים וקופסאות קרטון של "תפוחי הגליל
התחתון", נרמסה תחת רגליהם של חיילים בני שמונה עשרה עם דם
ופחד בעיניים . אבטיחים מרוסקים, מיץ אדום  מחלחל לתוך אדמה
יבשה. אבא של שרון אמר כי שנים שהוא נזהר שלא להרוס את הבקתה
הסודית שלנו, ואני מגובה שבעה מטרים, על גג רעפים אדום מבינה
כי שום סוד  לא נותר לי לנצח.

על הגג, שעה ועוד אחת חולפות להן. אני שומעת משק כנפיים של
תנשמת המבצעת טיסת לילה אחרונה והליקופטר שחג מעלינו, קרוב,
אולי קרוב מדי. מישמיש שחיממה את ברכיי נבהלה, קפצה מעליי
ונעלמה, כדרכם של חתולים, משאירה אותי לרעוד מקור על גג של בית
שפעם גרתי בו ועכשיו אני מרגישה בו זרה. האוויר עודנו קפוא
והלילה חשוך אבל השמש כבר החלה עורכת בזהירות את צעדיה
הראשונים באור קלוש שמופיע במזרח. מחשבות נודדות על מלחמה ועל
ריחו החריף של הכפר, ריח זבל פרות מהול בניחוח הדרים וקש.
נזכרת איך אנשי העיר שהיו באים לביקור היו נחלקים לשני מחנות
מנוגדים: אלו שלא יכולים היו לסבול את הריח, מסתובבים עם ממחטה
על אפם ודורשים לשבת "רק בפנים" והיו גם אלו שרחרחו את האוויר
בערגה כמי שנזכרים בריחות ילדות. אני ואלעד היינו מגחכים
בינינו לבין עצמנו, שואפים את האוויר עמוק לריאות דרך האף ולא
מריחים שום דבר, בדרך סוחבים לדודה המתעטשת מראת איפור מוזהבת
או ממחטה רקומה מהתיק העשוי עור בריח פרות. עכשיו, שואפת לבדי
את האוויר הקר עמוק לריאות דרך האף אני מרגישה את חריפות
האוויר מזדחלת לנחיריי, הולמת במערות האף, יודעת כי עדות היא
לכך שאיני בת הכפר עוד.

מחובקת עם ברכיי, צמרמורות של קור עוברות בגווי, ואני חושבת על
אחי שלחם במלחמה אחרת על הר אחר ועל ההורים שלי שלא מצליחים
לישון מאז שהוא איננו. הקולות מהדהדים בתוך ראשי, חלקי משפטים,
צחוק מתגלגל, שדה של תירס, בריכה, מדים שמריחים משמן רובים,
אבק וזיעה. ריבים מטופשים, דברים שאי אפשר לקחת בחזרה,
חיבוקים, טיולים משפחתיים שלא יהיו יותר.זוכרת את כל הדברים
שהוא אמר לי וכל הדברים שאמרתי לו, כל מה שאמרו עליו החברים
שלו, פעם מזמן כשעוד היו באים לבקר. 'הוא יודע' אמר לי אז ארז,
חבר מילדות 'עכשיו הוא יודע הכל' ואני הבטתי בו תוהה האם באמת
הוא יודע? האם הוא רואה אותי טובעת בים של אשמה וכיסופים למילה
אחת אחרונה?

עם גוויעתו של הכוכב האחרון עדיין אינני יודעת.

בהנץ אור השחר השמים נצבעים בצבעים רכים של אדום וורוד כמקשטים
תפאורה ססגונית של בוקר. למטה, מקהלה עליזה של ציפורים מצייצות
ודרורים המתכתשים על פירורי החלה היבשה שאמא שלי פיזרה על
השביל זה עתה. רחש קל נשמע מכיוון חלון האמבטיה, איש גדול,
חלון קטן. עידו מנסה בהצלחה מועטה להשתחל דרך החלון הצר של
האמבטיה, גורר אחריו את שמיכת הצמר שלנו וחתולה שמנה אחת
שקוראים לה מישמיש. בתוך דקה אני מכוסה בשמיכת צמר ובחתולה
פרסית כשריח הקפה הטחון של האבא העייף שלי מכה בנחיריי. "לילה
לבן?" שאל עידו יודע על עוד רבים לפניו. אני מהנהנת בראשי
ומתכרבלת בזרועותיו החמות והמגוננות, מישמיש מגרגרת בשקט
בחיקי. בסבלנות אני מקשיבה לתלונותיו על 'החתולה הזאת שלך'
שיללה יללות קורעות לב ממש והכריחה אותו לקום ולעלות לכאן.
"כנראה שדאגה לך, יושבת פה לבד" הוא חייך והניח את ראשו על
כתפי. אני נמלאת תחושת בטחון מזויפת, ולא אכפת לי, לפחות לעת
עתה. הרי אנחנו עדיין לא יכולים להגיע  לצדו השני של ההר - כמו
שאלעד אמר לי אז - אני לא משוכנעת כי אי פעם נגיע לשם בכלל,
אני כבר לא בטוחה שאנחנו  רוצים.