היצירה נכתבה ב-8.10.2002

יש לה קרחת, וזה בולט.
רואים לה את כל הקרקפת דרך השיער הדליל המתיימר לעטוף את ראשה.

וזה לא שהיא חולה או משהו, סתם קרחת.
מעניין איך זה להיות קרחת. זה נראה מרגיש כל כך חשוף. הרי
הקרקפת של הבנאדם היא איזור מאוד ביישן, וכשרואים לך את הקרקפת
זה כבר הכל, זה לא עוד ערווה ביישנית או חזה זקור, זה הראש!
כמעט כאילו רואים את כל המחשבות שלה. כמעט כמו שלוש נקודות
החולשה על אגוז הקוקוס, אותן הנקודות הקרחות, דרכן מפצחים את
האגוז. כאילו אפשר להלום בראשה בעצמה, וזה יגמור אותה.
ובעצם, אם נהלום בראשה של אחרת, לא קרחת, אותה זה לא יגמור?
ובכן ידידי, סביר להניח שכן, אבל, אתם מבינים... על אחת עם
שיערות אמיתיות, לא הייתם חושבים שהיא כל כך קלה לפיצוח... אבל
כשהיא קרחת, הפדחת שלה כמעט קוראת אליך: "פצח אותי! ראה אותי,
אני כל כך קלה וחשופה". ואם היא לא הייתה בנאדם, אלא פשוט
אגוז קוקוס, היית לופת איזה סלע, ומפוצץ לה את הצורה.
אבל כשאתה יודע שהמוח שלה ישפך החוצה אחר כך, ושהיא גם תפסיק
להתקיים, כל קריאה - אפילו של קרקפת עירומה - נחלשת. הרי אתה
לא רוצח... רק צופה באותה הקרחת...
וחושב...